קצת אחרת [דודו שמעיה]

יעדים

"אז על מה חשבת?". זו הייתה השאלה שצפריר שאל אותי בשיחת התדרוך יום לפני מרתון טבריה 2014. עניתי לו שזה מרגיש כמו בתהליך קבלה לעבודה. תמיד מביך החלק הזה ששואלים אותך מה הציפיות שכר שלך. אז התחלתי לגמגם ואמרתי את מה שבאמת רציתי. דקה לפה דקה לשם לא מעניין אותי. מה שחשוב לי זה לסיים יפה. רזיתי, הסתפרתי. אני רק צריך לסיים יפה. נשמע קצת שטחי אבל יש איזה וידאו מהקילומטר האחרון של טבריה 2012 שרואים אותי רץ בסגנון ייחודי עם רעמת תלתלים. לא מחמיא.

החלטות

בפגישה הראשונה שלנו צפריר שאל בנימוס: "מה דעתך לעשות מרתון אביב?". אפשר להבין אותו. החבר'ה של טבריה סוגרים חודש ראשון של אימונים ומולו יושב מישהו שבשנה האחרונה לא בדיוק רץ בצורה מסודרת וקצת כבד. אני עונה לו בנימוס שלא מתאים לי. לא אוהב את מרתון תל אביב והחלטתי עם עצמי שאני חוזר לטבריה. אני אוהב את המסלול בטבריה. צפריר מסכים ובאותה נשימה מסתכל לכיוון הבטן שלי ואומר: "עם זה אי אפשר לרוץ. זה צריך להעלם". אני משיב: "אל תדאג, השבוע הפסקתי לאכול".

סבלנות

אם הייתי צריך לענות על השאלה "אז על מה חשבת?" אחרי השיחה הראשונה שלנו אני מניח שהייתי אומר אני רוצה לרזות, רוצה להתאמן כמו שצריך ואם אפשר לשפר קצת את התוצאה בטבריה. היה נדמה לי שגם אני וגם צפריר סגורים על זה שאני קודם כל צריך לחזור לטבריה ואח"כ אפשר לחלום על דברים אחרים. על שיפורים לא דובר באותה שיחה. סבלנות זה שם המשחק. רק דבר אחד עניין את צפריר בהקשר של התוצאה שלי במרתון טבריה 2012. כמה שקלתי. התוצאה והמשקל הטרידו אותו במובן החיובי מה שהשאיר אצלי פתח של תקווה לשיפור אם אני אהיה ילד טוב ובאמת אפסיק לאכול.

התמודדות

"התמזל מזלי" והאימון הראשון שהצטרפתי אליו הוא טסט. תרוץ חצי שעה הכי מהר שאתה יכול. זה מה שהבנתי. מפה כבר תיגזר טבלת הזונים שלך. עם רצועת דופק אף פעם לא רצתי. את שלושת המרתונים שרצתי לפני כן לא רצתי עם שעון. פתאום במכה אחת זמנים, דופק ושפה שאני לא כל כך מבין. באימוני עליות אני לא מצליח להבין מתי צפריר רוצה שנלחץ על ה LAP. בריצות הארוכות הראשונות אני מת מפחד להתברבר במסלולים. יש תחושה של הלם ראשוני שמחזירה אותי לימי הכדורסל שלי. משחקן שכונה הפכתי בגיל מאוחר לשחקן בקבוצת נוער חזקה מגובשת ומאומנת. אז ויתרתי, לא התמודדתי וחזרתי לשחק בשכונה. מוזר שההתמודדות היא לא עם הקושי הפיזי.

הדרך

אחרי שבוע של אימונים, יום ראשון בבוקר, אני מקבל תכנית אימונים ראשונה. יש משהו מיוחד ביום קבלת תכנית. וככל שעובר הזמן התכניות מתעצמות וכך גם ההתרגשות. למי שרץ מרתון עם תכנית של 3 אימונים בשבוע שכללו 2 ריצות קצרות ואחת ארוכה זה שינוי די גדול לעבור לתכנית של 4 ואחר כך 5 אימונים בשבוע שכללו בתוכם שני אימוני איכות. מהר מאוד אני מתאהב באימוני האיכות ומבין שהם בעצם יביאו את השינוי. האימונים האלו משנים גם את איך שהיום שלך נראה. השאלה הראשונה של מי ששמע מה עשית בשעה 05:30 לפני שהתחיל היום שלו היא איך אתה מצליח לעשות משהו אחר כך. לך תשכנע אותו שאלו הימים הטובים שלך.

 מספרים

חודש אימונים ראשון מסתיים לו בירידה של שישה קילוגרם. זה בערך היעד שקיוויתי שאגיע אליו לפני המרתון. האינטנסיביות של האימונים והתזונה עושים את שלהם. אני נדהם בכל פעם שאני עולה על המשקל. עשיתי לי מנהג להישקל פעם בשבוע. פעם בחודש אני מסכם את מחזור האימונים ומדווח לצפריר קצת מספרים מעניינים. המשקל הוא המספר המעניין. את התואר דוק אתה מקבל ברגע אחד. אתה לא מקבל אותו מהמאמן ולא מהחברים לקבוצה. אתה מקבל אותו מהסביבה. הרגע הזה במטבח של אימא שלי כשהיא מסתכלת עלי וצועקת: "מה זה? תראה איך אתה נראה? רואים רק אף?" (ואף לא חסר…). או הרגע שבו אתה שם חולצה והבת שלך אומרת לך שאתה נראה כמו נקבה. בסיום מחזור האימונים האחרון אני נשקל. ירידה של כמעט 17 קילוגרם בארבעה מחזורי אימון.

רגעים

כמו עם הרגע שבו אתה מקבל את התואר דוק יש עוד רגעים במסע הזה שקורים פתאום. יש את הרגע של הקפיצה. צפריר מסביר ואומר שאנחנו חווים פיק ולכן האימונים נראים כך. במחזור האימונים השלישי אנחנו יוצאים לריצת 28 ק"מ. המסלול הוא סובב עמיקם בתוספת הבא"ח. מסלול שיש לי אליו אהבה גדולה מהולה ביראת כבוד. חלק גדול מהמסלול ובמיוחד בעליות אנחנו רצים נגד רוח חזקה. את הריצה אני מסיים בקצב שיא למרחק שכזה ואומר לצפריר שאני חותם על הזמן הזה גם במרתון. צפריר חותם גם כן. במחזור הזה אנחנו משלבים גם את מרוץ חדרה ואייל עם הריצות הארוכות והתוצאות נראות כאילו מישהו אחר רץ במקומי. יש תחושה שהכול מתחבר.

ביחד

ככל שמתקדמים בתכנית מרגיש כאילו העולם יותר ויותר מעורב במסע. השותף שלי מדבר על צפריר כאילו הוא מתאמן אצלו, אצל לקוחות מתנהלות שיחות סוערות על מראה הדוק, המשפחה המורחבת פתאום קולטת שקורה משהו ומתעניינת יותר ובבית מתגייסים. מאיה, אשתי, טוענת שכל המסע הזה עשה לי מצב רוח טוב והייתה תחושה שונה בבית. אני טוען שההתגייסות של הבית לעניין היא זו שעשתה את השינוי. ההבנה שלי שאני יוצא למסע מיוחד הגיעה מהר ובחרתי לשתף את הבית בחוויה. אשתי התחברה לעניין והכילה את סיפורי הגבורה אחרי האימונים, את ה – "צפריר אמר ש…", את התזונה, ההרדמות בשעות המוקדמות של הערב וההעלמות בשעות המוקדמות של הבוקר. וכך יצא שבריצה המסכמת מאיה באה לצלם, את התדרוך למרתון אירחנו והיא בישלה ובפעם הראשונה חיכו לי על קו הסיום אשתי ובני משפחתי. את יום המרתון היא סיכמה בשיחת טלפון עם חברה: "היה פשוט מושלם".

טעות

נשאלתי לא מעט במהלך הדרך למה הצטרפתי לקבוצה אם כבר עשיתי מרתון. לא רציתי להצטרף לקבוצה והייתי די עקשן לגבי זה. אני מודה שטעיתי ומודה לחבר יקר (יותר קרוב לבן משפחה והפרטנר שלי לריצות רבות ולריצת המרתון הראשונה שלי) שהיה יותר עקשן ממני והכריח אותי להיפגש עם צפריר. אני מניח שלא הייתי עומד במקום שאני נמצא בו עכשיו (יותר נכון רץ ולא עומד) אם לא הייתי עושה את הצעד הזה. יש משהו כיפי בהתכנסות של אנשים לסבל משותף ויש משהו מיוחד בניטרו. בתקופה הזו למדתי מאחרים המון על נחישות, חברות וטעויות. רגע המפנה שלי היה בריצת הסערה. הרי לא הייתי מעז לצאת מהבית במזג אוויר שכזה גם להביא דואר מהתיבה. כשקמתי בבוקר וראיתי מה קורה בחוץ הייתי בטוח שצפריר יודיע שמבטלים. כל הדרך לעין איילה הייתי בטוח שאף אחד לא יגיע. זו הייתה הריצה הארוכה הראשונה שרצתי באותו קצב עם חבר'ה מהקבוצה, שומרים אחד על השני. לי זה היה האתגר הגדול ביותר בתכנית ונראה לי שכולם הרגישו את אותו דבר. הרגשתי בנוח פתאום עם אוסף המילים: "קפה של גיבורים".

מאמן

הפגישה הראשונה עם צפריר הייתה מבחינתי סוג של חתימה על חוזה. אני מקשיב, מפנים, מספר דברים על עצמי. אני הייתי בטוח שאני עושה רושם טוב. מאוחר יותר בברכת היומולדת שלו הבנתי שדווקא לא. ולעומת זאת אני חזרתי הביתה בתחושה שמצאתי את המאמן. נרשמתי לכל המרוצים שהוא אמר לי והפסקתי לאכול. חוזה זה חוזה. אני שמח שהתחושה שלי הייתה נכונה ושמח שצפריר טעה. אני קורא כל מייל בקפידה מספר פעמים, מקפיד ליישם הנחיות (במיוחד פקודת שנ"צ) ומתייעץ כשצריך. כשמסתכלים מהצד קשה להבין איך הוא מכיל את זה. וככל שמתקרבים למרתון עצמו הקשר נהיה יותר ויותר אינטנסיבי. התמונה שלו צועק לי בחיוך בסיום המרתון מעל הגדר היא אחד הרגעים היותר מרגשים מאותו אירוע והיא כמעט יותר מרגשת מהצעקות שחטפתי בריצת ה – 16 ק"מ שעשינו שבוע לפני כשהחלטתי לרוץ הפוך כדי שאוכל לצלם אותו ברכב. מאמן.קום.

סבל

אז אחרי שעניתי על מה חשבתי בשיחת ההכנה צפריר מציג לי תכנית שדי תואמת את הרצון שלי לסיים יפה. תרוץ בקצב שקבענו עד הק"מ ה – 34, 36 ושם תיקח החלטה. הוא מסיים ב – "אני תמיד אומר שספורט סיבולת מורכב מסבלנות וסבל ובתחרות אתה צריך לבוא ולסבול". וככה בקטנה המאמן מכניס לי וכל הרצון שלי לסיים יפה מתמוטט. אני מוצא את עצמי מתעסק בסבל ב – 20 שעות הבאות עד הזינוק. פתאום אני מבין שאני נמצא באזור נוחות מסוים ומוותר לעצמי.

מרתון

עד הק"מ ה – 34 יש מספיק זמן לעבוד על עצמך ולהתחבר לסבל הצפוי. המסלול של טבריה מאפשר את זה. זה אתה והשדים שלך על כביש רחב ונוף ציורי. בשלב מסוים אני כבר רוצה שהק"מ ה – 34 יגיע. אני גונב קצת בזמנים לק"מ. לא משהו שבגללו צפריר יפטר אותי אבל מלחיצה אותי המחשבה האם זה ישפיע על ההמשך. את הק"מ ה – 21 אני עושה בזמן איטי כדי שלא אעבור את החצי בזמן מהיר מדי וצפריר יוריד אותי מהכביש. למזלי הוא כבר לא שם. את הג'לים אני לוקח בנקודות שרשומות לי על היד. בתחנות המים אני עובר בריצה לכיוון השולחן השלישי כמו שהמאמן אמר. מושיט את היד עד שבקבוק נתפס עליה. בקבוקי המים הקטנים מתאימים לי ומאפשרים לי לשתות ולהמשיך לרוץ בלי הפרעה. הכול הולך מצוין חוץ משני משברים קצרים של כאבים בצד. בחודש האחרון של האימונים זה חוזר על עצמו ואין לי הסבר למה. אני מיישם את מה שיניב אומר לי. תירגע, תאט קצת ותוריד דופק. הכאב נעלם תוך דקה אבל זו דקה ארוכה ומלחיצה. פונים ימינה בפורייה. אני רואה חבורת ילדי גן עומדים עם הגננת על הכביש ומעודדים. אני צועק לה מרחוק שיכינו ידיים ועובר לצד שלהם לחלק כיפים. מתמלא באנרגיה לקראת העלייה שעוברת בקלות יחסית. מיד אחריה אני מתחיל להגביר קצת את הקצב למרות שאני לא אמור עוד. השעון מראה על 34 ק"מ. יש פער של כמה מאות מטרים בינו לבין השלט. אני מחכה לשלט וכשהוא מופיע אני כבר מוכן. כל הדרך אני עובד על עצמי שמה שנשאר זו ריצת טמפו של 8 ק"מ. אני מתחיל להגביר קצב ומרגיש מצוין. החששות עדיין שם אבל בנקודה מסוימת אני מבין שזה זה. גומע עוד ק"מ ועוד ק"מ. מתקרבים לטבריה. עוד קצת. כמה מאות מטרים אחרונים ואני שם לב שיש יותר עידוד ממה שאני רגיל אליו. כנראה בגלל שסיימתי מוקדם יותר מהמרתון הקודם ויותר אנשים מחכים (או שאחותי צורחת בטירוף ומפעילה את הקהל. גם זו אפשרות…). בנקודה הזו אני מאבד שליטה ומתרגש יתר על המידה מה שמייצר אצלי סוג של קושי נשימתי. פתאום אני רואה את מאיה עם המצלמה, אחותי צורחת לי ואני רץ לתת לה כיף וצפריר צורח לי מעל הגדר. סבלתי וסיימתי יפה. סיום מושלם.

ריצה

לריצה יש מקום מאוד מיוחד בחיים שלי וכנראה שיהיה לה בהמשך. אחד העובדים אצל לקוח נתן לי לקרוא את ספרו של הרוקי מורקמי – על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה. השורות הבאות לקוחות מהספר ומתארות בצורה פשוטה את מה שאני מרגיש כלפי ריצה למרחקים ארוכים. אני מאחל לעצמי לעמוד במקום שלו ולהסתכל על ריצה ממרחק של 20 שנים.

"מטבעי מתאים לי יותר לרוץ למרחקים ארוכים, ואני פשוט נהנה לרוץ. בין ההרגלים שרכשתי לי במהלך חיי, הריצה היא ללא ספק ההרגל המועיל ביותר, ובעל המשמעות הגדולה ביותר לגבי. אני סבור שכתוצאה מהרגל ריצה קבוע ללא הפסקות במשך עשרים ומשהו שנים התחזקו גופי ונפשי והתעצבו בצורה נכונה, באופן כללי." – הרוקי מורקמי, על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה.

בתמונות למטה: ענן תגיות שמורכב ממיילים של סיכום מחזורי אימון ששלחתי לצפריר ומסיכום זה ותמונת מצא את ההבדלים בין 2012 ל – 2014.