סיכומיקי מרתון (טבריה 2015) [מיקי טייכמן]
אפתח לשם שינוי בתודות למאמנים: צפ, ניר וארז שלכל אחד מהם היה חלק בהכנה שלי. לפרטנרית ("המפוטרת – שהוחזרה") לאימונים ולמרתון – ליהי ולשתי המלאכיות הדס וליאת שמאתמול נתנו לי "צו הרחקה" לשבוע ימים, לחברים החדשים (והוותיקים) ולמלווים.
הייתה לי שנה מדהימה וכלום לא יכול להעיב עליה.
שנה שהיא בעצם המשכה של קודמתה ובמרכזה…הרצון לאשרר את המרתון הראשון בברצלונה.
שנה שבה השתחררתי מלא מעט שדים (ואימצתי חדשים)…כשהגדול מבניהם הוא אימוני עליות.
לפעמים יש לנו "סיפור" בראש. סיפור שהולך איתנו כבר זמן לא מועט…כזה שמתנחל לו בראש ומוריד שורשים לכל חלקי הגוף ובשורה התחתונה הוא מונע מאיתנו לבצע פעולה מסוימת.
והמוזר הוא….שחלקנו הגדול מעולם לא בדק את אמיתותו.
למה?
כי אולי נגלה שאנחנו טועים לגביו? אולי הוא בכלל לא נכון? (ומי לא אוהב להיות צודק?) ובסוף נאלץ גם להיפרד ממנו (ומי אוהב פרדות?).
מה הפתרון?
Shut the F*** up and….Just do it!!!.
ואני..כשונא עליות מובהק מודה בטעותי ומכריז בזאת ש….עליות זה חרטא!!
וזה השתלם…ובגדול.
זאת הייתה שנה של אימונים קשים עם אפס פציעות, של ריצות איכותיות ושבירת שיאים, של ירידה במשקל לערך הרצוי מבחינתי, של התמקצעות ושנה שבה "נייקי" עשו עלי קופה.
והכל היה כמעט מוכן לגראנד פינאלה.
ואז…..או אז…..באה בדיקת הארגומטריה, שתמיד מלחיצה אותי (עוד סיפור נחמד שיש לי בראש) וכמעט טרפה לי את כל הקלפים.
אני עולה על האופניים..(לא לפני שאני דואג לצהיר בפני הדר' שאני נלחץ מהבדיקה הזאת)… ומתחיל לפדל והדופק עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב…ומתחיל לטפס.
"עד מתי"? אני שואל אותו.
"עד 165" הוא עונה לי.
"למה כ"כ הרבה?" אני מקשה עליו.
"ככה עושים את זה" הוא ממלמל.
"אני יודע שבהתאמה לגיל שלי מספיק 152"
הסעיף עולה לי במקביל לעלייה בדופק….והוא לא עונה.
והדופק מגיע ל 152 ומבחינתי הבדיקה הייתה אמורה להסתיים אבל התליין מעלה עומס ודוחק בי.
"יאללה…תן עבודה ועוד דקה אנחנו מסיימיo!!" הוא אומר
"כמה זמן זה דקה?" אני מחרחר…
"עוד קצת" הוא אומר.
בום!!!
דופק 200…הפרעת קצב (לא) לבבית (SVT)…הפסקת בדיקה!!!
הלכה הבדיקה…הלך האישור.
"יש לך הפרעות קצב"…אומר לי הקצב. "אני לא נותן לך אישור….אתה צריך ללכת לקרדיולוג"
"מה קרדיולוג? אני בנאדם בריא!! איזה קרדיולוג?"
אין עם מי לדבר…
טוב, בפרספקטיבה לאחור זה אולי נשמע משעשע…אבל זה ממש לא. במיוחד שבסוף השבוע אמורה להיות הריצה המסכמת.
אמנם אין לי עדיין אישור ורק מלא הפניות לבדיקות כאלה ואחרות…אבל החלטתי שאני שומר את הקלפים אצלי ועושה את המסכמת על דעתי…ומוציא ל"שד" החדש את הנשמה.
ובריצה המסכמת הכל התחבר והיא הייתה מדהימה ונטעה בי המון אופטימיות.
ואז התחילו שבועיים של של בדיקות ארגומטריות כל כמה ימים, אקו דופלר, מיפוי לב….בדיקות דם של כל מיני אנזימים של הלב, שיקוף חזה שיקוף ריאות…נהייתי כבר שקוף וראבאק…רק בדיקת הריון לא עברתי.
הכל תקין ויש סוף סוף אישור, אבל עכשיו לך תוציא את ה"לוציפר" החדש שנשתל לך בראש.
תכל"ס…החלטתי לא לתת לזה מקום מיוחד מתוך ידיעה (עם סימוכין) שהכל בסדר והמקסימום שיכול להיות הוא שאחזיר את נשמתי לבורא ושמרתון טבריה 2016 יקרא על שמי: "סובב מיקי".
והרי תחזית מזג האוויר ליום שישי ה-9 בינואר – קור כלבים עם גשם מקומי.
קור כלבים? גשם מקומי?…מקומי לא פה!!
תקשיבו!! קור אצלי זה לא עוד שד, זה פאק ב DNA. זו עצירת חירום של כל מערכות הגוף. ממצב של חוסר אנרגיות, לחוסר מוטיבציה ועד להשבתה כללית.
אמרתי לעצמי (ולא בפעם הראשונה): אין מצב שאני לא עושה את המרתון הזה.
יום המרוץ, הכל מותאם, הכל במקום, מעיל טוב, שני זוגות כפפות, שני כובעים, מחממי רגליים, הבקבוק המיתולוגי, 300 ג'לים…חימום ויוצאים לדרך.
ק"מ 3…וואללה יצאה השמש…."שייחנק ששון משבשבת"…אני אומר לעצמי.
ק"מ 4…הנה דודו!! השמש עדיין מבצבצת ואני מתפתה ומקלף את המעיל מעלי כולל זוג כפפות אחד ומוסר אותם לדודו שמעיה – השם ייתן לו בריאות, אריכות ימים וכרטיס הרחבה למצלמה הדיגיטאלית.
ק"מ 8…איזה נעים בחוץ!! וואללה חזאים של התחת!! "טאק" הלך הזוג השני של הכפפות והכובע לטובת אורית נחתומי גורדון חסידת אומות העולם.
ק"מ 10…אנחנו בפרוטוקול…על הדקה.
צמח – בואך עין גב…רוח פנים. הפרטנרית שלי חושבת שזה לא בסדר, אבל אחרי שאני שולף את המבט של הקילר…אנחנו מתלבשים על שני גברים ו"יושבים" עליהם (כמו בספרים) ומחזיקים קצב טוב.
חצי מרתון…שעתיים!! בול בפרוטוקול.
חוזרים לכיוון צמח בואך טבריה….מתחיל לטפטף ולי נהייה קר בנשמה.
ק"מ 24-26….מתלבש עלינו איזה זוג מבוגרים (לא…אני צעיר) והאיש כל הזמן משתעל ויורק, מכחכח ומקנח ת'אף ומוציא עוד כל מיני צלילים פסיכודאליים מהגוף שלו והכל…ס"מ מהאוזן שלי. אני מגלה אפס טולרנטיות וצועק לו: הלו!! מה זה הרעש הזה? בנאדם חיי לא מוציא קולות כאלה"!! "בואי נעוף ממנו לפני שיאשימו אותנו"…אני אומר לפרטנרית. קיזזנו כמה שניות לק"מ והתרחקנו מהגוויה.
ק"מ 32….צ'ק פויינט 3:04:47 ואנחנו בחריגה של שתי דקות….מתחיל להיות לי רע מהקור וחייבת לבוא פה התאמה.
ק"מ 35….עובר להליכה בפעם הראשונה ולפרטנרית שלי – ליהי נפתחה הריצה. "תמשיכי לרוץ" אני אומר לה…והיא כמו אמסטף…לא זזה ממני.
ק"מ 36….טמפ' הגוף שלי ב"קנטים" אני מרגיש שאני מתקרב ל"זון" של "דיי" ומתחיל לנהל איתה משא ומתן כדי שתמשיך לבד…אין עם מי לדבר.
ואז…וואללה משמים…תוך כדי ריצה אני מבחין בסווטשירט שזרוק בשולי הכביש…שלפי הצבע והטקסטורה שלו, הוא לבטח נקנה באחד מהכפרים הערביים במשולש.
"יש אלוהים!! "
האמנם? אחי…הצבע הכי לא מתאים לכתום!!
ה"פיינשמייקר" שמתאים את צבע מברשת השיניים בבוקר לצבע התחתונים, צריך להלביש עליו משהו "ג'יפה" שהיה על הכביש כמעט ארבע שעות, ושאף "הומלס" אפילו לא התפתה לקחת אותו? רק כדי שלא יהיה לו קר??
טוב…דודו לקח – מוחמד נתן…"לה לה איללה ומוחמד רסול אללה".
אני מתכופף…מרים אותו, מתפלל (מראש) "ברכת הגומל", לובש אותו וממלמל לעצמי "ואף על פי כן, נוע תנוע!" וממשיך לרוץ.
"רק שאף אחד לא יזהה אותי"…אני מתפלל.
ממשיכים לרוץ, אבל מה לעשות שנזקי הקור כבר ניכרים בשרירי הרגליים ולמרות שטמפ' הגוף טיפסה חזרה…זאת כבר לא אותה הריצה ולבטח לא אותם הקצבים.
ק"מ 40….אני משלח את הפרטנרית בפקודה והיא מתרצה, פוצחת בריצת אמוק ונעלמת לי מהעין בתוך דקה.
ק"מ 42….הלך ה"סובב מיקי"!! אני מחייך לעצמי. ואז עוברת לי מחשבה בראש: " בנאדם..עזוב טמפ' גוף…אני חייב להיפטר מהסווטשירט כמה שיותר מהר"!! משתי סיבות:
האחת – יש מלא צלמים שפרוסים בקו הסיום…אין מצב שאני מופיע ככה בתמונות.
והשנייה – אולי האיש שזרק את אותו או מישהו מהמשפחה שלו, יחכו בקו הסיום, יזהו את הסווטשירט ויקפצו לחבק אותי??…וכשהם יגלו שיש מישהו אחר בתוכו….הם בסוף עוד ינסו להרביץ לי?? למי יש כוח עכשיו ללכת מכות?
בספר איוב (לא פחות ולא יותר) מופיע המשפט "ה' נָתַן וַה' לָקָח, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ"…. הלך הסווטשירט!!
ק"מ 42.2….נגמר!!
4:17:43 וואללה…אפילו יותר מהיר מברצלונה.
אחרי צעקות העידוד של מקהלת ניטרו, אני פוגש ראשון את בן הדוד שלי שסיים כמה דקות לפני והוא ולא אחר מלביש עלי את הגלימה מניילון…הכי מרגש בעולם!!!
יוצא מהשער עם צלחת מרק עדשים ושתי החברות/מלוות/אחיות סיעודיות בפוטנציה, הכי מקסימות בעולם: הדס וליאת, מחכות לי בזרועות פתוחות.
"ריד מיי ליפסטיק"!! …"אמרתי לכם שנה של שיאים"?
יאללה בואו נתחפף מפה לפני שהקיבוצניק יבקש מאיתנו לעזור ב"חיסול"…
Related Posts
מרתון בוסטון 2018 →
סיכום תחרות – מרתון וינה 2017 →
סיכום תחרות – מרתון רוטרדם 2016 [ליאור כרמון] →
רצו להגיב