טעם האכזבה!? (טבריה 2016) [יעל דנק]

זו לא פעם ראשונה שאני מסיימת מרתון, גם לא הפעם הראשונה שאני לא עומדת ביעד שהצבתי לעצמי, אך זו פעם ראשונה שאני חשה אכזבה אמיתית. המוטו שלי אומר שאם במרוץ נתתי את כל כולי ואת כל מה שהיה לי זה מה שחשוב, גם אם פספסתי את זמן המטרה. אז מה קרה היום שבסיום ירדה עלי עננה של אכזבה?

חודשים של אימונים אינטנסיביים, איכותיים עם זמנים שבין 4:15- 4:20 לק"מ בידיעה שבמרתון יהיה לי 4:25. חודשים כמעט ללא משברים, יחסית לשנה שעברה ואם כן הם היו מאוד רגעיים וקטנים. אימון אחד שויתרתי לעצמי ולא יצאתי אליו בשבוע הקר שבעמק יזרעאל, המעלות בכל בוקר היו על 0 ו מינוס 1. אימונים בדרך כלל עם מוטיבציה חלקם מוצלחים יותר חלקם פחות כטבעם של אימונים, עם 130 ק"מ שבועי.

התחושה היתה טובה, הציפיה בהתאם והדמיון המודרך שהתנהל בשבועיים האחרונים כלל את מזג האויר הסוער ואת התחושה שיש לי מספיק ספייר ברגליים כדי להחזיק את הקצב. כמובן שהיו עליות וירידות בתחושה אך באופן כללי ידעתי שהקצב קיים. קמתי היום בבוקר למרתון ואמרתי: "יש לך את זה, תתמודדי עם כל מזג אויר, את הולכת על זה!"

המרוץ התחיל בקצב הרצוי, רטוב, עם "נהרות" שהיה עלינו לחצות, הרגשתי בפוקוס. בק"מ ה- 15 בערך אמיתי ממועדון ארוחת הבוקר (אני מקווה שאני זוכרת נכון את שמו) "אימץ" אותי ואמר לי להדבק אליו אם הקצב מתאים לי. התאים לי מאוד, הסתובבנו יחד ואז החלה רוח, ושוב אמיתי, באדיבות מדהימה סימן לי להכנס לקבוצת רצים כדי שיהיה דרפטינג. הצלחתי להחזיק עד הק"מ ה – 24 ואז התחלתי להחלש. חשבתי שעדיף להאט ולא להלחם ברוח, עוד מעט תפסק ואחזור לקצב. היא אכן נפסקה בשלב כלשהו אך החזרה היתה איטית מדי ולא עקבית. אמרתי לעצמי שזה יגיע, האמנתי.

כאן מקומו של סימן השאלה שבכותרת. האומנם התאמצתי מספיק? האם יכולתי להגביר יותר ולא עשיתי זאת? הכאבים כבר היו, בעיקר בגלוטאוס, אבל ציפיתי להם וזה לא הטריד אותי. הרטיבות היתה מן ההתחלה, הרוח כבר היתה בגב כך שגם היא לא היוותה בעיה. אז מה קרה? אולי לא היה לי את הקצב? אולי לא התאמצתי מספיק? אולי נכנעתי למזג האויר?

מגיע הק"מ ה 35 ואני עדיין אומרת לעצמי כל הזמן, את חוזרת לקצב שלך, את לא מאטה, אני ממשיכה לרוץ, מרגישה שאני לא מאטה אך השעון מרגיש ומורה אחרת. מקווה בסתר לבי שלפחות אשמור על השיא של שנה שעברה ומנסה ככל יכולתי. חוצה את קו הסיום 3:11, כמו שנה שעברה, הפעם מאוכזבת בטרוף.

עכשיו, כמה שעות אחרי, כשאני מבינה שמזג האויר כנראה השפיע על כולם ורבים וטובים שינו תוכניות קצב, אני יכולה להרגע מעט ולומר- אולי בכל זאת נתתי את הכל? במרוצים אחרים בהם לא עמדתי ביעד ידעתי לומר בדיעבד, שאולי לא היה לי את זה עד הסוף. כאן הפער בין התחושה למציאות היו גדולים מדי עבורי.

כעת, את חשבון הנפש שלי עם עצמי אמשיך בהקבלה לחיי האישיים ואבחן היכן זה פוגש אותי, לא אלאה אתכם בכך. הרבה תודות לעמר, בן זוגי, המדהים שאימן אותי לכל אורך הדרך, האמין בי ומכיל את כל בליל הרגשות שלי בכל מצב. למזג האויר הפעם לא אודה, תסלחו לי (:.

ברור לי שאספתי עוד חוויה לאלבום הריצות ואלבום החיים וזה הכי הכי חשוב! ושנה הבאה יהיה למה לשאוף