Yes We Can – סיכום אישי מי-ם ל-ים [ארנון נהיר]
פרולוג
"פרוזאק, תגיע למשרדי ביום ראשון בבוקר ואתן לך מרשם לפרוזאק". זו הייתה התגובה של הרופא מהקבוצה כאשר סיפרתי לו לאחר אימון בדצמבר על הרעיון של חמישה מרתונים בשבועיים. להביט היום מספר חודשים אחורה, ולחשוב על החוצפה והתעוזה של רץ עם ניסיון כמו שלי לחשוב בכלל על אתגר כזה… אני יכול להבין את הרופא.
הרעיון
בשנת 2010 Tristan Miller רץ 52 מרתונים (אז עוד לא דיברנו על 365 בשנה, למרות שהיו כבר משוגעים מ-Miller). מרתון טבריה היה השני שלו באתגר הזה. לי מרתון טבריה 2010 היה השני בחיים ומה שעשה Miller היה בלתי נתפס/הזוי/מטורף/אלוהי עבורי, או במילים אחרות – משהו שצריך לנסות…
בקיץ 2010 קראתי על פתיחתו של שביל קק"ל מת"א לירושלים (מים לי-ם) והחלטתי שזו דרך שאני צריך לעשות מתישהו. ה"מתישהו" הזה יכול היה להיות בכל מיני מועדים אבל אם כבר לעשות משהו שונה, אז החלטתי לקבוע את העיתוי לשבועיים שבין מרתון ירושלים (25/3) למרתון ת"א (8/4) ולראות האם ריצה של מספר מרתונים בפרק זמן קצר היא לא אנושית…
מרתון טבריה עבר כרצוי ולאחר מספר ימים פגשתי את אמיר מלאך באירוע. הצגתי לו את הרעיון והצעתי לו להשתתף. אמיר לא היסס והשיב בחיוב. עכשיו, כאשר היה לי ברור שאני לא משוגע (או ליתר דיוק- לא המשוגע היחיד) הרגשתי מוכן לצאת לדרך. שוחחתי על האתגר עם הראל זילברמן (המאמן שלי מרצי מנשה) והוא לא נפל מהכסא. גם מאמניי מקבוצת הריצה הצה"לית לא פסלו ואפילו תמכו ברעיון.
הפרסום
אחרי שנה של תחרויות שספגו אש וביקורת (בפורום "ריצה וטריאטלון") הבנתי שאם אני רוצה שיצטרפו אלי ושיצא לי משהו נחמד וטוב אז עלי להתייעץ עם מביני דבר. פניתי לשי חזן (סובב עמק) ובהמלצתו פתחתי פייסבוק, ציירתי לוגו והתחלתי במסע פרסום זהיר. לא שהייתי צריך פרסום, פשוט הרשויות (אישתי) לא אישרו לי לרוץ את הקטע מירושלים ללטרון לבד… וחוצמזה, אמרתי לעצמי, אם כבר עושים משהו נחמד יהיה כיף שיחלקו אותו עוד אנשים.
התכנון הבסיסי היה פשוט. חמש ריצות במרחק של לפחות מרתון (42.2 עד 44.7 ק"מ) תוך 15 יום. מתחילים במרתון ירושלים , כל ריצה עוקבת מתחילה בנקודה בה נגמרה הריצה הקודמת ומסיימים במרתון ת"א.
ב-18 בינואר פרסמתי את הרעיון בפורום ריצה וטריאטלון. התגובות בפורום התחלקו לשלוש:
- המלצות לאשפוז בגהה-שלוותה.
- המלצות לאשפוז בשער מנשה (חלק פשוט יודעים איפה אני גר…), כולל מבעל מקצוע בתחום.
- כמה תגובות שאיחלו בהצלחה ואפילו הביעו התעניינות ורצון להצטרף…
הזמן התקדם, ימים חלפו, תכננתי, קצת התאמנתי, עשיתי סיורים בנקודות החניה ותחנות המים השונות (ועדכנתי את הנתיב בהתאם) והמשכתי לקבל פניות מאנשים אשר חלקם גם הצטרפו לאתגר. לבקשת חלק מהמשתתפים פעלתי להכנת חולצה ואפילו זכיתי לתרומה של חולצות מ-Nike. לאחד הקטעים גם הזמנתי הסעה!
רגע לפני
שבוע לפני מרתון ירושלים, ברשימת התפוצה שלי כבר 17. חלקם בוגרי אולטרא (160, 100, 50 ק"מ), חלקם בעלי תוצאת Sub3 במרתון, חלקם IRONMAN, נשים וגברים, אבל גם כאלו שמעולם לא חצו את ה-33 ק"מ בריצה… ארבעה תכננו לעשות את כל חמשת הקטעים, ארבעה תכננו לעשות ארבעה קטעים ואחרים תכננו לעשות בין קטע אחד לשלושה. ניסיתי לאפשר לכל מי שביקש להיות חלק מהחוויה כל עוד נראה לי שהוא מסוגל (איך רואים דבר כזה? שאלה טובה…).
רצים
קטע ראשון – מרתון ירושלים: את מרתון ירושלים סיכמתי בנפרד (קישור). לכאורה, עוד מרתון. הדילמה הייתה איך רצים מרתון כשיודעים שיש עוד ארבעה בשבועיים הקרובים? על זה לא באמת קיבלתי תשובות. "הלכתי" (רצתי…) על בטוח ושמרתי כוחות. בק"מ ה-20 התחלתי "להרגיש את הרגליים". המחשבות שעברו בראשי היו שאם כבר עכשיו יש תחושת מאמץ ברגליים אז מה יהיה בהמשך ? ניסיתי לחשוב על ריצה מעברי בה רצתי 20 ק"מ והרגליים לא כאבו קצת והגעתי למסקנה שאין דבר כזה לרוץ 20 ק"מ ולא לחוש כלום (לפחות לא אצלי). בק"מ ה-25 שחררתי את אמיר לדרכו ושמרתי על קצב שהתאים לי. סיימתי את ירושלים ב-3:47 עם תחושה של עוד…
לצד תחושת הסיפוק מהמרתון (היה מאורגן, יפה, כל המחמאות האפשריות לירושלים) החל להבנות לחץ… את הקטעים הבאים אני "מארגן". אני כותב "מארגן" במירכאות כיוון שדאגתי להסביר לשאר המשוגעים כי מבחינתי אני יוצא לרוץ, הם מצטרפים על אחריותם ושלא יראו בי מארגן.
קטע שני – מירושלים לנווה שלום: כמו במרתון ירושלים, גם כאן הבוקר החל ברגל שמאל. השעון כוון לארבע ורבע לפנות בוקר. לאורך כל הלילה לא ישנתי כמו שצריך מרוב לחץ… בארבע הסתכלתי על השעון, החלטתי להישאר במיטה עד שיצלצל והדבר הבא שאני רואה זה ארבע וחמישים. קופץ, מעיר את אישתי, מסמס לאיילת שאני מאחר, ותוך 10 דקות אני באוטו עם הציוד וקפה שחור.
מגיעים לנווה שלום באיחור קל וכולם כבר שם! (אמיר, אלחנדרו, יוסי, גבי, דורון, יותם, איילת, איתי, אביב,סרג'יו, אבי, מרק, גילי ואירית). עברו חודשיים וחצי מאז פרסום הרעיון והנה, אנחנו 15 חברה בשעה חמש ורבע בבוקר, לובשים חולצות מי-ם ל-ים, עולים לאוטובוס ששכרתי ונוסעים לירושלים. החלום מתחיל להתגשם ! תחושת סיפוק אדירה !
מגיעים לגן סאקר, מצטלמים ומתחילים לרוץ לכיוון גן החיות התנ"כי. שם מצטלמים שוב ליד השלט של קק"ל ועוברים לרוץ את אחד הקטעים היפים באתגר הזה. רוב הדרך בירידה, השמש מפציעה ואנו נהנים מהשביל המתפתל לאורך פסי הרכבת בנחל רפאים. לאחר כ-21 ק"מ, מגיעים לנקודת המים…
התכנון המקורי היה שאביו של יוסי יחכה לנו ב-7:45 בבוקר עם מים ואיזוטוני. ערב קודם, בסביבות 20:30 אני מקבל טלפון מיוסי שבוצע שינוי ואביו כבר באזור ויטמין לנו את המים. השיחה אורכת כחצי שעה בה אני מנסה להסביר לו את המיקום והוא בחושך מוחלט, בכביש צר ללא שוליים מחפש היכן להחביא מים. בסוף השיחה התחושה שאני יודע איפה המים. אבל …
ראשוני הרצים מגיעים לנקודת המים ולא מוצאים מים. חיפשנו לפני ואחרי גשר הרכבת ומתחת כל עץ אבל ללא הועיל. אף אחד לא מצליח לפתור את כתב החידה. ואז מגיע יוסי ובידו כתב חידה מדויק יותר. חיפוש של עוד מספר דקות ואנו מוצאים את המטמון. החיפוש נראה כך בשעון שלי:
עברו 25 דקות ועשיתי יותר מק"מ מרגע הגעתנו לנקודה ועד שנמצאו המים וסיימנו למלא את התיקים. רוב הזמן עבר בחיפוש המים… בנקודה זו פורש אחד החברים בהבינו שזה לא היום שלו…
ממשיכים בריצה. ק"מ 26 הטלפון מצלצל… אחד החברה שעצר בין העצים למספר דקות נפרד מהחבורה ואינו יודע את הדרך… (כאן המקום להדגיש כי הכנתי קובץ לבעלי שעוני GPS אך הוא הוטען אצל בודדים ולא דאגתי שלמאסף יהיה שעון. זה עוד יעלה לי …) אני מסביר לו לאן לרוץ אך מחליט לחזור לאחור כדי לצרפו למאסף. מוצא אותו, מחבר אותו למאסף ומחליט (החלטה שגויה) לנסות לחזור לראש השיירה. יש טעויות שלא חוזרים עליהן פעמיים שאני חוזר עליהן פעמיים. כבר עשיתי בעבר את הטעות הזו של לנסות לסגור מרחק של ק"מ שלם על חבורה שרצה ב-5:30 דק' לק"מ (בהנחה שאני רץ 5:00 דק' לק"מ זה אמור לקחת 10 ק"מ !!! כלומר כמעט שעה). כיוון שאני מחשיב עצמי לבחור משכיל, כבר טעיתי, הפקתי לקחים והנה – אני חוזר על הטעות ! אחרי כ-5 ק"מ, לבד, בקצב של כ-5:15 דק' לק"מ אני שמח לפגוש את איתי ואירית. ניצלתי מהבדידות. בחציית השורק, חולצים נעליים כדי לשמור עליהן. שם אנו פוגשים עוד כמה ומסתבר שהחבורה מחולקת ל-3 (המובילים בראשות אמיר ובניווטו של אלחנדרו, החבורה שאני איתה והמאסף). אלחנדרו צריך להגיע לפגישה עם ראש העיר בשעה 11:30. הוא כבר יודע שבזמן הוא לא יגיע אבל עוד לא יודע אם מחר יצטרף לרשימת המובטלים או לא…
יוצאים מהרי ירושלים באזור נחם ופונים בשביל צפונה. כאן מתחילים להבין מה המשמעות שחלק מהקבוצה ללא שעון GPS וללא מפה כלומר למאסף אין מושג מה הדרך…. כל מספר דקות עוצרים כדי לעדכן את האחרונים בסימני דרך משמעותיים או כדי לענות לטלפון מהם עם שאלות לאן לרוץ. באחת הנקודות מגדילים לעשות ומציירים חץ עם אבנים על השביל כדי שלא ייטעו. התבנית הזו חוזרת על עצמה כמעט עד סוף הריצה.
יורדים מכביש 44 ונכנסים ליער. 2 ק"מ של עליה בנוף מדהים. השביל מתחלף מסימון כחול לשחור לירוק וחוזר חלילה. כבר מזמן הפסקתי לעקוב כי יש שילוט לכיוון נווה שלום. אבל – השילוט גם מטעה. איזה מזל שיש גארמין. אחרי 45 ק"מ כבר מריחים את הסוף, ריצה קלה בירידה, ולבסוף מטפסים לנווה שלום.
זהו. תכנון של 44.7 ק"מ הסתיים אצלי ב-48 ק"מ. בהתחלה גם חשבתי שניתן לעשות 45 ק"מ בארבע וחצי שעות. כאן למדתי שלאולטרא יש את הקצב שלו, גם כשהוא בירידה. אחד הקטעים המדהימים בריצה מאחורינו. אלחנדרו כבר מזמן בדרכו להינזף על ידי ראש העיר ואנו הולכים להתקלח בלטרון ולאכול. צריך להתאושש… עוד שלושה ימים עוד מרתון.
קטע שלישי – מנווה שלום לצומת גבעת כ"ח: 2 קטעים מאחורינו. בין הקטע השני לשלישי רק שלושה
ימים. שני דברים מעניינים מתרחשים בהכנות לקטע זה. הראשון – חלק מהרצים מבטלים. השני – צפוי מזג אוויר חם ביום הריצה. אחרי טלפונים רבים ווידאתי שכולם מצוידים לריצה בלילה ויצאנו לפני הזריחה (אמיר, אלחנדרו, יוסי, איתי, איילת ואנוכי).
מלקחי הריצה הקודמת, את המים שמנו הפעם בבוקר, בדרכנו לנקודת ההתחלה כך שלא ייקח הרבה זמן למצאם בדרך. בניגוד לריצה הקודמת, הריצה הפעם הינה של גבעות מתגלגלות. הרבה עליות וירידות ונוף משגע. הדרך כוללת פריחה מרהיבה, מעברי מים חשוכים מתחת כביש שש וגם כמה מקומות שבהם השביל כבר לא קיים בזכות עבודות תשתית.
התכנון של הקטע היה ל-43.4 ק"מ וכרגיל הדרך במציאות ארוכה יותר. פה טעות, שם טעות, חזרה אחורה אם צריך ועוד. אחרי 39.5 ק"מ מגיעים לנקודת החלטה. המסלול אומר לפנות ימינה להתקדם כ-200 מטר ולחזור. בפועל, יש שביל חדש שאורכו 50 מטר הממשיך ישר קדימה. אני מנסה לפעול לפי תכנון אך החברים מסרבים. נשבר ומצטרף אליהם לקיצור… מהשרטוט המצורף ניתן להבין אותם.
ארוחה והביתה לסוף שבוע לא ממש רגוע. הגעתי הביתה, למדתי שיש תוכנית לנסוע לצפון למשפחה לארוחת ערב והמחשבה הייתה שאני אהיה שפוך מכדי להצטרף. צנחתי לשעתיים שינה וקמתי לנסיעה. למחרת – טיול הליכה בכרמל. בתחילתו SMS מאמיר שמציע לבחון הקדמת קטע 4 מיום ב' ליום א' בשל הגשם הצפוי. לא שיש לנו בעיה עם גשם אבל המסלול של מקורות הירקון וגשם זה ביצה אחת גדולה… אחרי מספר שעות, המון SMS-ים ובירורים, מחליט – מקדימים את קטע 4 ליום ראשון.
קטע רביעי – מצומת גבעת כ"ח לגן צ'רלס קלור: כאשר תכננתי את האתגר לא היה לי מושג מה זה לרוץ מרתונים בתדירות כזו ולכן כיוונתי להפרשים של 3-4 ימים בין ריצה לריצה. הקדמת הקטע לראשון יצרה 2 ריצות תוך 48 שעות. אחרי שלושת הקטעים הקודמים הכול נראה אפשרי אבל בכל זאת – 44 ק"מ, שטוח לחלוטין בלי לנוח לפני.
נפגשים בת"א, השער של מרתון ת"א כבר עומד. נוסעים לתחילת המסלול ויוצאים לדרך. המסלול לא מהמרתקים. באופן כללי מגיעים לירקון ורצים לאורך גדתו הצפונית. פשוט ? זהו שלא…
משום מה, הריצה נפתחת בעליה מזרחה. אבל אחרי כק"מ בעלייה, המגמה עוברת לירידה ודי מהר למישור אינסופי. עוצרים לצילום קבוצתי בבריכת הנופרים וממשיכים מערבה. מידי פעם רואים את הרכבים התקועים בכביש חמש בבוקר יום ראשון ומתקדמים בקצב דומה לשלנו. באחד הפיצולים אני טועה ומוביל את הקבוצה לגדתו הדרומית של הירקון. אחרי כ-200 מטר הטעות ברורה אבל מחליטים להמשיך שם. אם לטעות, אז עד הסוף. אחרי עוד 600 מבינים שכדאי לחזור לצפונית. אופס – הנה ק"מ וחצי לא מתוכננים. מעבר הירקון מצד לצד לימד אותי כמה דרכים מעניינות לחצוץ מעברי מים. החל מהדרך הפשוטה והנכונה – לדרוך במים, דרך חליצת הנעליים ועד לדרכו של גבי – שקיות על הנעליים. הבעיה שגם הוא לא ידע כמה מעברים יהיו ולא הביא מספיק שקיות.
ממשיכים על הגדה הצפונית. יותם מתחיל להעלות רעיונות איפה אפשר לקצר ולהחזיר את המרחק הלא מתוכנן (המיותר?) שעשינו. בק"מ ה-25 נצמדים לגדר של בסיס. יותם מסביר שאפשר "לקצר" ולרוץ לאורך הגדר ולא בשביל של קק"ל. אני מבקש מהחברים שהיו בקטע הקודם להסביר ליותם את דעתי על קיצורים ומסרב לרעיון. ממשיכים בשביל ואחרי כמה מאות מטרים מסתבר לי שהמסלול המקורי היה לאורך הגדר… עוד כמה מאות מטרים מעבר לתכנון…
מגיעים לפארק הירקון. "ככה נראה הטבע של העירונים" אומר איתי. אלחנדרו מגלה שנשארו 17 ק"מ למרות שהוא חשב שיש עוד 14… אבל מה זה בשבילו עוד שלושה… לשניים מהרצים יש כאבים. עולה הרעיון שיעצרו אולם הם ממשיכים. האם זה נכון או לא ? קשה להתווכח עם רצים בוגרים ומאומנים. הפערים נפתחים. נעצרים בכניסה לנמל לחכות. כבר מריחים את הסוף. על הטיילת דרומה אני כבר עייף. אמנם הקצב "סביר" (5:30-5:40 לק"מ) אבל התחושה היא שזה הכי מהר שאני יכול. יוסי ואלחנדרו עוקפים אותי ק"מ לסיום. "מאיפה הכוח?" אני שואל. "איזה כוח עונה אלחנדרו, אני מת שזה יגמר כבר". אמנם ראש העיר בחו"ל אבל הוא ממהר לעבודה…
מסיימים בגן צ'ארלס קלור. מאתיים מטר לפני נקודת הזינוק של המרתון. השעון מראה 46.7 ק"מ. רן שילון מגיח על אופניו, רענן וחייכני. שיחה קצרה, תמונה, אוכל ולעבודה. השבוע רק התחיל.
באותו היום אחרי הצהריים אני מגיע למתחם מרתון תל אביב לקחת את ערכת המרתון. הגוף כבר התאושש מחווית הבוקר והמחשבות על הקצב של המרתון כבר מהדהדות בראשי. אני פוגש את דורון שלוקח את הערכות לתושבי הצפון… אני יוצא מהמתחם אחרי 10 דקות. אחרי שעתיים וחצי אני מקבל SMS מדורון שגם הוא סיים .
קטע חמישי – מרתון תל אביב: בשבועות שלפני התחלת האתגר אמרתי לעצמי שאם אגיע לעמוד על קו הזינוק למרתון תל אביב אז עמדתי באתגר (הנחתי שעמידה על הקו משמעותה שאני מרגיש טוב מספיק כדי לסיים מרתון). והנה, אני מספר ימים לפני המרתון, מרגיש מעולה ומתחיל לחשוב על קצב הריצה במרתון. מצד אחד מאוד מדגדג לי לרוץ הכי מהר שאני יכול ולנסות להבין על בשרי "למה טייפר?". מצד שני, חשוב לי לשמור על עצמי לעוד שנים של ריצה (איך זה מתחבר עם השבועיים האלה… אל תשאלו איתי).
שבוע של דילמה הסתיים בהחלטה הרציונאלית – אני רץ לתוצאה ! כל מה שאיננו DNF הוא תוצאה. הרי מה שווה פציעה בסוף האתגר הזה ?
יום שישי, שוב השכמה מוקדמת. 5:15 אני רוצה להיכנס לחניון אבל הכביש נסגר מולי. כל ניסיונותיי להסביר לבחור שיש לי עוד 20 מטר ואני בתוך החניון נכשלים. סיבוב קצר באזור ואני מגיע לחניון אחר. מזג האוויר אידיאלי.
נפגש עם החברים לאתגר. אמיר מתכנן להתחיל על 4:40… אני על 5:00, אלחנדרו קצת לאט יותר, יוסי פייסר של 4:15 שעות, גם לאחרים תוכניות משל עצמם. מאחלים בהצלחה ונפרדים עוד לפני הזינוק.
בתחילת הריצה אני פוגש חבר המתכנן לרדת מ-3:30 שעות. החברה והקצב מתאימים לי (בסביבות 4:50 דקות לק"מ). הגוף "מנגן" בקצב והתחושה טובה. אחרי חמישה ק"מ מגביר ל-4:40 (כנראה בגלל הירידה) ומשם זהו הקצב פחות או יותר עד לסוף.
זהו המרתון החמישי שלי בחיים והשני שאינו לתוצאה (ירושלים היה הראשון), נהנה מכל רגע משיחות עם אנשים ומהריצה בדופק סביר. בק"מ ה-20 התחושה נפלאה מידי פעם הקצב נוגע ב-4:30 דקות לק"מ ואני עוצר עצמי בכוח. אם להאיץ – אז במקום ובזמן הנכון. אחרי 32 ק"מ באזור רידינג אני פוגש את פנו, עוצר לשיחה קצרה, ממשיך ושומע אותו אומר לאנשים שאיתו "תנו לו כבוד, הוא אחרי 5 מרתונים בשבועיים". בשלב מסוים מבין שעם קצת מאמץ אני יורד משלוש שעות ועשרים ומחליט לכוון לתוצאה זו.
ברחוב הירקון יש עליה קלה שלפני שנתיים (מרתון ת"א 2009) הייתה לי קשה מאוד. אני עולה אותה בכיף ונשארו עוד 2.2 ק"מ לסיום. עושה אותם בפחות מ-9 דקות, עם חיוך ענק.
את תחושת הסיפוק שלי על קו הסיום לא ניתן לתאר וכיוון שאף צלם לא תיעד אותה אז תצטרכו להאמין לי. אמנם לא שיא אישי (3:19:22) אבל סיום מכובד מאוד לשבועיים לא שיגרתיים. התחושה הייתה שכן, זה אפשרי.
העברתי שעה (+) במתחם הסיום, בבית יש בייביסיטר עם הבנות ואין מה למהר… בחניה פוגש את דורון היוצא לדרכו צפונה. אני מוציא מהאוטו קופסא עם עוגיות של אתי ומכבד את דורון. לכל אחד מהקטעים דאגה אתי לצייד אותי בקופסת עוגיות מדהימה (אולי זה סוד ההצלחה) וכמעט בכל פעם הקופסא "נשכחת" באוטו ויוצאת ברגע האחרון. בהמשך, עוצר עם דורון להמבורגר איכותי בדרך לסיכום השבועיים האלה. הוא עוד מתכנן ארוכה לשבת…
קצת פילוסופיה : לרוץ מרתון או לרוץ מרתון?
ריצת מרתון על פי ההגדרה היא ריצה למרחק של 42.195 מטר. אין בהגדרה מדד למאמץ אותו משקיעים בריצה או האם ניתן היה לסיים את הריצה בזמן קצר יותר. אצל מרבית האנשים כאשר שומעים על ריצת מרתון הדבר נתפס כאתגר אשר בסופו האדם "מפורק" וצריך לנוח מספר ימים.
עד למרתון ירושלים ביצעתי שלושה מרתונים ובכולם כיוונתי לזמן הכי טוב שחשבתי שאני מסוגל לעשות (וקצת מעבר…). בכולם תהליך ההתאוששות היה של מספר ימים ולא היה ספק שאינני יכול לצאת לריצה משמעותית (וברור שלא למרחק של מרתון) בשבוע שלאחר מכן.
בתהליך ההתכוננות הנפשי בעיקר לאתגר, הבנתי שניתן לרוץ מרתון ב-2 דרכים:
- לרוץ מרתון = להגיע לקו הסיום של המרתון.
- לרוץ מרתון = להגיע לקו הסיום בתחושה שלא יכולת להגיש אליו מהר יותר (כמובן בלי לקצר J).
באתגר הזה תכננתי ורצתי 5 מרתונים על פי ההגדרה הראשונה כיוון שניסיון לעשות זאת על פי ההגדרה השנייה צפוי היה להיגמר באי עמידה באתגר או גרוע מכך, בפציעה.
אפילוג
היו לי הרבה חששות בחודשים האחרונים מאז החלטתי על האתגר הזה. הניסיון שלי בריצה לא 
כלל ארוכות בתדירות כזו ואני מכיר מעט אנשים שעשו דברים דומים על מנת שאוכל לדעת מה באמת אני צפוי לעבור.
המרקם האנושי של המשתתפים באתגר הזה הראה לי שנדרשים שני דברים עיקריים כדי להצליח במשימה כזו: יכולת ריצה טובה ובגרות. קל לומר היום שתכננתי חלופות למקרים בהם לא אוכל לעמוד במשימה כיוון שלא באמת נדרשתי לכך. יפה היה לראות רצים מאומנים המבינים לאיזה אתגר נכון (או לא נכון) להצטרף ומתי כדאי לפרוש.
כמה תודות – לאנשים הנפלאים שרצו איתי (מי יותר ומי פחות) ועזרו להרמת האתגר הזה – בלעדיכם זה לא היה אותו הדבר!, להראל ורן על ההכוונה המקצועית, ל-NIKE על החולצות ול-T-MAX על ההדפסה האיכותית, לגלית על המסאז' אחרי מרתון ירושלים וכמובן לאתי על העוגיות.
סיימנו 15 יום אתגריים ומהנים (סה"כ כ-224 ק"מ, בלי ריצות השחרור בין לבין…). בגדול, סיימתי עוד עונת ריצה בתחושה נפלאה של סיפוק. כל אלו לא היו מתאפשרים לולא התמיכה הנפלאה שיש לי בבית מאשתי והבנות. תמיכה שהתבטאה בכל מובן אפשרי, החל מזמן (לאימונים, להכנות, לתכנונים ועוד) ובעיקר בהבנה של התחביב המטורף הזה והאתגר הלא שגרתי שבחרתי לעשות. אוהב אתכן !
עכשיו, קחו את המספרים 2,3,4,5,6,7, תערבבו אותם, חלקו ל-3 קבוצות, תוסיפו 25 אלף דולר (ספונסר ?) והנה האתגר הבא…
Rנון
נשמע מדהים
כל הכבוד
קראתי בשקיקה, כל הכבוד !!!
אחי
אתה מדהים!!!
קראתי רק עכשיו ואני נפעם. גם מהרעיון, לא פחות מכך מהביצוע וכמובן מהכתיבה. מאחל לך עוד הרבה שנים יפות של ריצה ושנזכה לשמוע על הרפתקאותיך.
לא פחות ממדהים!