אתגר ללא כותרת [אלחנדרו]

איזה מרתון, Wauu, היה קשה, אפילו קשה מאד, כמה עליות יכולות להיות בעיר אחת ?. היו כאלה שהיו עושות הרבה כבוד להר הכל כך אהוב על חלק מרצי מנשה (חורשן למי שרוצה להכיר).

ההתרגשות: עם פתיחת הריצה התרגשתי מאד. לרוץ בירושלים היה משהו מיוחד, אבל להיכנס לעיר עתיקה בתחרות עם כל כך הרבה רצים ובאירוע כזה גדול, זה היה פשוט חלום. לפני שעליתי לארץ, רציתי כל כך להגיע לירושלים, והנה 21 שנה אחרי זה, הרגשתי סוג של … לא יודע מה ? אבל זה עשה לי כל כך טוב על הלב.
ושוב לריצה, בדרך, טלפון של מאמא אתי, דואגת שלא נתבלבל כמו המובילים, נו באמת, אנחנו רצים מהר, אבל עד שאנחנו נגיע לסוף יכולים לצבוע את המסלול מחדש. אבל כמו תמיד, מוסיף כל כך להרגשה הטובה, אין עליך ועל העוגיות שלך (למרות שארנון הוציא אותם אחרי שחיסלנו כמה שישליקים).

הזמן: היה מהיר, יותר מהיר ממה שתכננתי. אמרתי לעצמי, צריך לשמור על הגוף, יש עוד 4 קטעים. הרעיון היה 4:25 (שעה יותר מהתוצאה בטבריה), אבל זה נגמר ב- 3:55.
כל כך ניסיתי לשכנע את עצמי במשך כמה שבועות שלא להשתגע, אבל לא הצלחתי, משהו דפוק אצלי בראש.

האירגון: לא הייתי בהרבה מרתונים (זה היה השני שלי), אבל אפשר להגיד שהאירגון היה כיף ומפנק. הרבה תחנות מים, חלוקה מהירה בשמירת חפצים, מיטות מסג' ועוד. היה ממש כיף וזה נתן לנו הרגשה טובה מאד.

סיכום הקטע: הקשה מכולם מבחינת מסלול ומבחינת התאוששות. אני משער שלא סתם היה קשה להתאושש, פשוט המסלול היה מלא עליות, בקצב די מטורף ובלי עצירות.

שלישי 29.3 – קטע 2: ירושלים – לטרון: איזה כייייףףףףף, לרוץ וליהנות מנופים מדהימים.
כן, למרות הלחץ שהיה עלי להגיע לעבודה, היה פשוט כיף.
א.  אין כמו לרוץ עם האנשים שאתה מכיר. אנחנו חייבים לאמץ כמה תחרויות ולצאת ביחד כקבוצה, פשוט עולם אחר.
ב.  כאן הכרנו את רוב המשתתפים של י-ם לים. אנשים אחד – אחד, אנשים נהדרים שהיה כיף לצאת לשיגעון הזה איתם.
ג.   המסלול מדהיייםםם, רצי מנשה תתכוננו, לדעתי חייבים לקבוע יום ולרוץ כולנו ביחד במסלול הזה, פשוט שווה כל מאמץ.

וכאן אני חייב לציין משהו שחשוב לי מאד ומשער שגם לשותפי מרק.

6:00 בבוקר, מיפקד לפני היציאה לקרב, המפקד הראשי מקפיד להוסיף בתידרוך: "אני מציע לא לרוץ קדימה עם מרק ואלחנדרו אם רוצים להגיע לנקודת הסיום". אנשים פיקפקו ביכולת, אבל הקבוצה הראשונה (6 אנשים) הגיעה לנקודת הסיום באחריות ובניווט של טוראי אלחנדרו (דורון, אני מחכה עדיין לקפה). אז בבקשה, אני דורש התנצלות.

לסיכום:  47 ק"מ ועוד קצת (וזו לא תהיה הפעם הראשונה שנעבור את המרחק המתוכנן…)

שישי 1.4 – קטע 3: לטרון -אלעד: המארגן הבטיח, אבל שוב לא כל כך קיים. היה אמור להיות קטע יותר קליל מהקודמים, הרי אנחנו יורדים מירושלים לכיוון תל אביב. בסופו של יום, מצאנו את עצמנו באחד הקטעים הכי קשים. בעיני, אחרי המרתון, זה היה הקטע הכי קשה ולא רק בגלל העייפות המצטברת והחום.

הקטע הזה התאפיין ב"איכות הצוות", הגענו אליו רק 6 (השישי הוא הצלם). התחלנו בלילה כדי לא להיכנס לחום הצפוי לאותו יום ובנוסף, ישנו שעה פחות עקב שינוי שעון הקיץ (מצאו להם מתי לעבור לשעון קיץ).
למרות הקושי, המסלול המשיך להפתיע ביופיו, נופים מדהימים שלחלק מהרצים הזכירו נופים מחו"ל ולאחרים (הזקנים יותר) בית קטן בערבה.

לסיכום:45 ק"מ מאתגרים ביותר ויפים עוד יותר.

ראשון 3.4 – קטע 4: אלעד – תל אביב: יום שבת, 10:45, בקושי פתחתי עיניים והטלפון מצלצל. על הצג, ארנון. חשבתי שכמו בימים האחרים מתקשר לדאוג לשלומי ואיך אני מרגיש. טעות, "החזאים אומרים שירד גשם ביום שני, לכן אנחנו חושבים להקדים את הריצה ביום אחד, כלומר, 24 שעות מנוחה בין הקטע הקודם לקטע הבא". אין לי מושג איך (כנראה שהיתי עוד עייף ורדום) אבל אמרתי לו שמבחינתי אין בעיה.

הדבר היחיד שנתן לי הרגשה טובה, היתה העובדה שאני לא היחיד שאישר (תמיד כיף לדעת שאתה לא המשוגע היחיד).

וכך יצאנו לדרך, המסלול הפעם פחות מעניין (נו מה לעשות ? תל אביב אמרנו כבר ?)

הבעיה הפעם, שהגוף עוד לא התאושש לגמרי, המסלול מהיר ודי שטוח, מה שגרם לרוץ בקצב די מהיר (בחלקים מסוימים, די מטורפים), כמעט בלי הפסקות וכאן כמו בקטעים הקודמים, המארגן הבטיח אבל לא קיים. במקום43.7 ק"מסיימנו עם47 ק"מבמונה, כולל טעויות בדרך וחציית נחלים על עצים או עם שקיות בנעליים.
לקראת הסוף מצאתי את עצמי מתרחק מיותם, עוקף את ארנון וההפתעה הכי גדולה עוקף את אמיר (סוג של רובוט או בן אדם עם מנוע במקום לב). האמת כבר רציתי להגיע לסוף. כמו בקטע השני, גם כאן לחץ להגיע לעבודה.
בלי מתיחות עולה לאוטו, תחנת מקלחת ברעננה וישר למשרד עד 20:00.
אוווףףף, לא יודע מה יותר מעייף.

שישי 8.4 – קטע 5: מרתון תל אביב: יאוו, הגענו לחמישי והאחרון. בפעם הראשונה מאז שהתחלנו היו לנו כמה ימים טובים לנוח, הרי מיום ראשון שסיימנו את הקטע הרביעי ועד יום שישי אמור היה לעזור.  אני חייב לציין, שהגעתי לקו הזינוק במצב הרבה פחות טוב ממה שהיה בקטעים האחרים, כנראה לא כל כך טוב לתת לגוף הרבה מנוחה או משאננות פחות הקפדתי על התזונה ועל שתייה נכונה כמו בקטעים הקודמים (גם חגגתי יום הולדת יום לפני, כלומר הייתי שנה יותר זקן מאשר בקטעים הקודמים).
כמו שלפני הזינוק למרתון ירושלים, תכננתי לסיים את המרתון ב"איזי", בזמן של 4:20.
בקו הזינוק עוד פגשנו כמה משורדי י-ם לים ויצאנו לדרך, כל אחד בקצב שלו. כמובן הרובוט והטייס נעלמו מעיניי מהר מאד. ההתחלה הייתה קשה, המשך היה הרבה יותר טוב ולכן הגברתי קצב. לקראת הסוף הרגשתי שאני רץ עם טיפות הדלק האחרונות ולקו הסיום הגעתי בעזרת הרוח. בסיום השעון הראה 3:48:50. עוד פעם "קצת" מהיר מהתכנון. לסיכום, מסלול משעמם, מזג האוויר נחמד והרבה רצים בדרך, לא יותר מזה, במיוחד אחרי הקטעים הקודמים.
הכי חשוב, למרות כל החששות סיימתי כל הקטעים ועוד על הרגליים ובלי פציעות.

המלצה למארגני תל אביב: יש לכם מה ללמוד ממארגני ירושלים.

לסיכום: ובאמת לסיכום כי זה יצא יותר ארוך מכל 5 הקטעים.
היה כיף, היה מאתגר מאד, היה מעניין, המסלולים היו מדהימים, האנשים נפלאים,
העמידה בכל 5 הקטעים הייתה עבורי סוג של הפתעה גדולה מאד, למרות שבתוכי ידעתי שאין מצב שלא אסיים הכל אם זה מה שתכננתי לעשות.

בקיצור, עוד הוכחה למה אני לא מתגעגע כל כך לכדורגל ולמה התאהבתי כל כך בריצות .
אז מה עכשיו ? מתחילים לבנות מחדש כל שריר, כל גיד וכל חלק אחר בגוף ולחשוב מה היעדים לשנה הבאה. אבל קודם קצת מנוחה וחזרה לאהבה הישנה שמחכה לי כבר 7 חודשים.

ואי אפשר לסיים בלי להגיד תודה לארנון: היה קשה לכולנו, אבל מצד שני היה כל כך קל בזכות האירגון למופת, ההשקעה הבלתי פוסקת, המאמצים האדירים, הרצון האין סופי, הדאגה לכל פרט ופרט ובמיוחד הדאגה לכל משתתף. דבר כזה לא יכול להצליח בחיים אם אין מאחורי זה איש גדול, ואתה ממש היית ענק.

לכן אני רוצה להגיד לך בשם כולנו, תודה (אני משער שאף אחד לא יכעס על ההכללה) ובמיוחד בשמי, כי בזכותך הצלחתי להביא את עצמי למקומות ולאתגרים שבחיים לא חשבתי שאני מסוגל להגיע. אני כבר מחכה לשיגעון החדש.

ולבסוף, כמו תמיד, תודה לגלית אשתי שבלי הסבלנות, ההבנה והפירגון שלה לא הייתי מגשים את עצמי ברמה כזאת.

נתראה באתגר הבא,

אלחנדרו