סיכום מרתון טבריה [רון ילין]
סיכום מרתון טבריה
כל סיכום מתחיל בפלאשבק לעבר. ככה אנחנו לומדים לפחות מכל סיכומי התחרויות שאנחנו קוראים. אז כמיטב המסורת הרצתי את המוח אחורה בזמן, וחשבתי על אירוע שיתאים. נעצרתי בחורף של שנת 2008 בספריה של רופין. מסביב לשולחן אחד יושבים אני ועוד שני חברים, כולנו צעירים ופעורים, סטודנטים שנה א' לחשבונאות, רואי חשבון לעתיד בתקופת המבחנים הראשונה שלהם, שרק עכשיו מתחילים להבין איזה טעות ענקית הם עשו ואיזה כמות של זמן אינסופי הם צריכים להקריב. שולחן אחד לידנו יושבים שלושה גברים, שנראים כאילו הזמן והלחץ נתנו בהם סימנים. אחד עם כרס מכובדת ביותר, אחד עם שיער מלבין, אחד עם קרחת ומשקפיים. מהשיחה שלהם אנחנו מבינים שהם סטודנטים שנה ב' של אותו התואר. רק שנה מפרידה בינינו, אבל הם נראים כאילו בשנה הזאתי הם עברו איזה מלחמה או שתיים. אנחנו מסתכלים עליהם, ואני אומר לחברים שלי – תסתכלו עליהם טוב ותחליטו כמו מי מהם אתם רוצים להראות בשנה הבאה… בלב אני כבר יודע – שיער לבן, קרחת, משקפיים – כולם יגיעו בבוא הזמן, וכנראה שעם אורח החיים התובעני והאינטנסיבי גם יגיעו מהר. לגבי הכרס – הכל בידיים שלך. אני מבטיח לעצמי שלא משנה מה, תמיד אעשה את כל מה שאפשר בשביל לא להפסיק לעשות ספורט, גם כאשר בעתיד אצטרף לשורות המקצוע ה"מכובד" שהזמן תמיד בו במחסור, והדבר שהכי קל לעשות זה להפוך ליצור בעל כרס שמתעצל לעלות קומה אחת במדרגות (ויש הרבה כאלה, סיפור אמיתי…).
אם כך, נחזור לימינו אנו, החיים מתגלגלים, ממשיכים לרוץ, מפה לשם אני מחליט לעשות את החצי של עמק המעיינות. אחרי מירוץ אייל לא מוצלח בעליל, ארבל מציעה לי להצטרף לקבוצת הריצה של ארז במגל. אני מתחיל להתאמן מסודר עם תכנית, החצי עובר בשלום. ממשיכים אח"כ לעוד חצי בתל אביב, מירוץ 10 בהרצליה, ועכשיו מה? יאללה לטבריה. ארז מאשר.
תכנית האימונים היא תמיד שמרנית. קודם כל תשמור על עצמך. שלא תיפצע לי… הרבה פעמים ההרגשה היא שאפשר לפתוח ולרוץ מהר יותר, אבל כשזה קורה והקצבים בפועל יותר מהירים מהתכנית, במוצ"ש מתקבלת תגובה נזעמת של ארז. משבוע לשבוע אני לומד את הגבולות, ולומד ליישם את חוק הבריכה המפורסם, לפיו מותר להשתין – אך לא מהמקפצה. לגנוב 10 שניות זה איכשהו יעבור, לגנוב יותר זה כבר יסבך אותך עם המאמן.
בסופו של דבר ולאחר מעשה, חשוב לי מאוד להודות לארז על התכנית השמרנית ועל האופי השמרני שלו כמאמן בכלליות. בזכות השמרנות אני יכול להודות על 2 דברים – א. ההכנה עברה ללא פציעות. ב. לא היו ריצות פח. מתקדמים כל הזמן בצעדים קטנים ובטוחים.
אז אחרי כל תקופת ההכנה הארוכה והעשירה, מגיע היום הגדול. ארבל מתעקשת שניקח מלון בטבריה, אני נכנע לבקשה הזאת בסופו של דבר, וכמובן בדיעבד מודה לה על כך שהתעקשה איתי על זה. אווירת חו"ל באוויר בסיוע מזג האוויר האירופאי ומלון מפנק, מטר מקו הזינוק. איזה פינוק.
בערב הולכים למסעדה קרובה להעמסת פחמימות אחרונה, בפנים צפוף, מלא במרתוניסטים, ורועש מאוד. הלחץ מתחיל כבר לתת את אותותיו אצלי, ואני נזכר במשפט של צפ מהתדריך במעגן מיכאל – כמה אנחנו מחכים שיסתיים כבר כל הרעש הזה, נזנק למרתון, ויתחיל השקט.
המרתון
סופסוף מגיעים לשעה היעודה. מזג אוויר קר, אבל עושה רושם שנסבל. הכנות אחרונות של יום תחרות, צילומים, חימום, ונעמדים על קו הזינוק. אני עומד ביחד עם ארז, מור ורונן, המכונים אצלי בלב "שלישיית כמעט", על שם העובדה שאני כמעט בקצב שלהם. לפי מה שהם אומרים, הם מתחילים בקצב 5:15. מתאים לי. מחליט להתחיל לרוץ איתם ולהיות עם היד על הדופק, אם הם מגבירים יותר מהתכנון אני מיד משחרר מהם, אחרת אשלם על כך בהמשך.
יוצאים לדרך, קילומטר אחד של פקקים, ועוד 3 עם שלישיית כמעט. בקילומטר החמישי הם כבר מגבירים יותר מהתכנון שלי, ואני משחרר. מזכיר לעצמי כל הזמן להיות שמרני, לא להתחצף. מלא אנרגיות ואדרנלין, תחושה שאפשר לרוץ הרבה יותר מהר, אבל גם ידיעה חזקה שאסור להתחצף, בטח שלא במרתון ראשון.
מתקבע על קצב 5:10+-, ומסביבי רצים באותה המהירות, קצת רוח מהצד, ומגיעים ל-10K. אני חייב להשתין, עוצר בצד לדקה יקרה אך חשובה ביותר, וממשיך בקצב טיפה מוגבר כדי להחזיר את הזמן שהתבזבז. בגלל הקור אני לוקח ג'ל בדיוק כל 6 קילומטר. צומת מעגן, נכנסים לארץ הצד המזרחי של הכנרת. אני מגלה שהרוח המזרחית הידועה לשמצה החליטה להיות עדינה איתנו היום. עוד כמה קילומטרים והרצים הראשונים מתחילים להגיע מולנו, הנה החבורה המובילה של האפריקנים עוברת בקצב אש, ואחריהם בהמשך הישראלים ממוצא אתיופי, והנה עוד חבורה עם שאולי בינהם, ואח"כ בן בדבוקה שכוללת את הרצה הזרה האתיופית, ובהמשך שאר "כוכבי ניטרו" המהירים. עם כולם אני משתדל ליצור קשר עין ולסמן בהצלחה.
מגיעים לנקודת הסיבוב, השעון מראה 1:50. עכשיו עוברים מול הרצים שמאחורינו, אני משתדל לחפש בעיניים את החבר'ה המוכרים ולאחל בהצלחה. הרוח עכשיו בגב והקצב משתפר. יאללה חצי אחרון, משתדל להיות באיזור קצב 5:05. מרגיש לא רע, מזכיר לעצמי שהמרתון מתחלק ל-32 ראשונים ועוד 10 אחרונים. קצת לפני דגניה עובר על פני שמואל, פעם רצנו בזוג בהר לעמק והוא גמר אותי… הוא רץ כבר כמה מרתונים בטבריה, רץ מנוסה. אנחנו רצים עכשיו כתף לכתף. תוך כדי ריצה הוא אומר שאני נראה טוב והולך לעקוף אותו. אני אומר לו שזה מרתון ראשון – רק תן לי לסיים. שמואל נותן טיפים חשובים של רץ מנוסה, עוד מעט נסתובב והרוח תהיה נגדינו, עוד מעט תגיע עליה.
שמואל צודק, ומצומת צמח התנאים הם כבר לא כיפיים בכלל. רוח בכיוון לא טוב, ובנוסף מתחיל לרדת גשם מעצבן. אני הולך ודועך, מבין ש-3:35 (מה שתכננתי עם ארז בהתחלה) כבר לא יהיה פה היום. מוריד את הראש ונלחם לשמור על קצב של 5:20. מוזר מאוד, אבל עם כמה שאני מרגיש גמור, אני שם לב שאני עוקף הרבה רצים, וכמעט ולא נעקף. מצב הרוח כבר בקרשים, הגוף כבר גמור. כל דריכה מלווה בכאב בכפות הרגליים. פתאום מאיזה רמקול אני שומע את אריק איינשטיין האהוב שר את השיר של ארבל ושלי. יאללה להמשיך, אני אומר לעצמי, בשביל ארבל, בשביל אריק, בשביל הפועל, תן מה שיש.
גיא זוהר עוקף אותי פתאום, כמה שהוא סוס, מטר תשעים על איזה 90 קילו, אבל רץ בקלילות, דורך על האצבעות. מראה לא שגרתי. מבולבלים? גם אני. ממש.
באופק אני רואה חולצה של ניטרו, מזהה את מור מהשלישייה, לפי הריצה הקלה אני מבין שהוא קיבל את הקיר, עובר על פניו ומאחל בהצלחה, האמת שהוא נראה ממש סבבה ולא כמו אחד שסובל. עוד קילומטר ואני עוקף גם את רונן, גם הוא כנראה בקיר, והוא נראה סובל ממש. יאללה, אין עוד הרבה, אני אומר לו וגם לעצמי. הכאב כבר לא סימפטי בכלל אבל מפה לשם זה כבר 40 קילומטר. יאללה 2000 אחרונים, חישוב בראש אומר שאם אני מצליח להגביר קצת אני יורד את ה-3:40, גם מכובד. מנסה לתת את מה שיש, מתקרב כבר לסיום, והנה אבא עודד האהוב מצלם אותי בוידאו, הוא אומר שעוד מעט זה הסוף, ואני מחליט להגביר ולתת את הכל. 400 מטר אחרונים בסוג של ספרינט, והנה – סוף סוף, הסוף. 3:39, לא כמו שרציתי בהתחלה, אבל בהחלט הרגשה של סיפוק, וידיעה שנתתי הכל. להתכופף לפתוח שרוכים ולהוציא את הצ'יפ זאת משימה קשה מדי כבר, ואיזה מתנדבת עושה את זה עבורי. הנה ארבל מוצאת אותי. דואגת לי לקפה חם. רואים קצת חבר'ה שסיימו, חיבוקים מלאי תשישות, ויאללה למלון להתקלח. זהו, זה מאחורינו.
ועכשיו לשלב התודות – בראש ובראשונה תודה לארבל שתמכה בי לאורך כל הדרך ודאגה לכל הדברים שמסביב. תודה ענקית ל-COACH ארז חיון, שמשקיע השקעה אינסופית, חושב על הכל עד לפרטים הקטנים, שומר עליך שלא תיפצע, ונמצא בשבילך תמיד. נראה כאילו הוא חי את המרתון שלך. מדהים.
תודה לכל המרתוניסטים מניטרו, היה ממש כיף לרוץ לצידכם, אפילו שזה רק בימי שישי. תודה לכל הספורטאים שלא השתתפו אבל באו לטבריה לעודד ולתמוך, והיו הרבה כאלה. זה פשוט מדהים. מקווה מאוד שיצא לי להחזיר לכם על זה מתישהו. תודה לצפ על כל הפרוייקט, וגם אם אני לא מתאמן אצלו באופן ישיר, הנוכחות שלו היא עדיין מאוד חשובה, מועילה ועוזרת. תודה רבה צפ.
זהו, מקווה שנתראה גם בשנה הבאה. מילה אחרונה לכל מי שלא הלך לו טוב, מי יותר ומי פחות – מקווה ומאחל לכם שתהיו שם בשנה הבאה בשביל לנקום, ואם לא שם אז במרתון אחר.
Related Posts
מרתון בוסטון 2018 →
סיכום תחרות – מרתון וינה 2017 →
סיכום תחרות – מרתון רוטרדם 2016 [ליאור כרמון] →
רצו להגיב