הדרך שלי לטבריה [קרן הרץ רצון]
גילוי נאות, יודעת שהעם נקעה נפשו מסיפורי חולי סרטן שהחלימו ורצו מרתון, אנשים ששקלו 200 קילו ירדו 180 ועשו אירונמן…
אבל זה הסיפור שלי ובלי הסרטן לא הייתי רצה מטר.
מעולם לא עסקתי בספורט, הייתי פעילה פיזית כל ילדותי, רכבתי המון שנים על סוסים באופן חצי מקצועי, התחרתי, טיפלתי,עבדתי בעבודות שכולן היו פיזיות בצורה כזו או אחרת, אבל מעולם לא עסקתי בספורט.
השנים חלפו ועברו הספקתי להתייתם מאמא בגיל 14 לטובת הסרטן, להפוך למעשנת כבדה, ולהינשא להוליד ילדים, אבל ספורט לא היה חלק מחיי בשום צורה.
בגיל 37 הרגשתי גוש בשד, הרופאים מצאו עוד שלושה וגרורות בבלוטות הלימפה, אחרי שלושה ימים של בכי אמרתי לעצמי: "קרן, אכלת אותה, אבל בואי נראה מה עושים"…
להיות יתומה זה חרא של דבר, אני יודעת, עכשיו אני אעשה הכל כדי שהילדים שלי לא יהיו גם. דבר ראשון תפסיקי לעשן, דבר שני את מחלימה, דבר שלישי יקרה אבל לא ברור לי עוד מה הוא.
יצאתי לדרך עם פרוטוקול של 7 חודשים כימותרפיה, ניתוח, חודש וחצי של הקרנות יומיומית ועוד שנה של טיפול ביולגי וסטטיסטיקות להחלמה לא משהו.
לא אלאה ואתכם בסבל ובקושי, רק אציין שאם יש גיהנום אז אני ביקרתי בו כבר.
את הפרק הראשון של המסע אחרי 7 חודשים של כימותרפיה סיימתי בקושי רב. לא יכולתי לצעוד יותר מ 30 מטר, שכרתי קולנועית כדי לקחת את הילדים שלי מהגן ואני גרה 100 מטר ממנו, הייתי עוד 20 ק"ג של מים ובצקות וגוף מפורר מסטרואידים ותרופות כימותרפיות.
אני חושבת שאחד המשברים הכי גדולים שבן אנוש יכול לעבור זה אובדן האמון בגוף, לאנשים בריאים אין שום דרך להבין את גודל המשבר ואת עומקו עד שלא חווים זאת. כשסיימתי את ההקרנות הייתי כל כך חלשה שהיתי צריכה כל הזמן את עזרתם של אנשים לקום ולשבת. הידיים שלי לא הצליחו לשאת את משקל גופי ולסייע לי.
מכיוון שאני הוא גופי וגופי הוא אני… ואי אפשר לזרוק אותו אחרי שהוא בוגד בך, החלטתי לקחת אותו איתי ולצאת לדרך חדשה דרך של חיים, חיים בריאים, חיים שמחים. קרוב לשנה ראו אותי הילדים וסיון, המשפחה וחברים, זרוקה בצורה כזו או אחרת על הספה, במיטה ובעיקר סובלת.
אז התחלתי ללכת.
הלכתי מלא ואז עוד קצת והתחלתי לשחות והלכתי עוד והשתעממתי מאד.
אז התחלתי לרוץ.
100 מטר כל פעם. ואז פתאום זה היה ק״מ ואז עוד אחד, כל ק״מ היה מאבק, כל הצלחה הייתה שמחה. אבל הייתי עוד חלשה מאד… עוד הייתי בטיפולים. הקילומטרים עלו והתחלתי להיפצע. באמצע הריצות היו נשברות לי עצמות , שלוש פעמים סיון קיבל טלפון באמצע הריצה, בא לקחת אותי. לא יכולה לזוז… הגוף שלי היה חלש ולא הצלחתי לחזק אותו כמו שרציתי.
התחלתי ללכת לרופאים ולהתייעץ כולם חזרו על אותה אמירה: קרן, את לא אישה בריאה, את לא צריכה לעשות ספורט בעצימות גבוהה ואין לנו סטטיסקות על מקרים כמו שלך. יש לנו סטטיסטיקות על אנשים שעסקו בספורט לפני שחלו ולאחר הטיפולים חזרו לעסוק בו, אין לנו סטטיסטיקות לאנשים שרצו להכנס לתחום הסיבולת ללא עבר ספורטיבי לאחר טיפולים אגרסיביים כמו שקיבלת.
אז הפסקתי לשאול, והמשכתי להתאמן.
נקודת המפנה שלי הגיע כשיום אחד תפס אותי מאמן אחד ואמר לי: קרן, עד שאת לא נכנסת לפחות לפעמיים בשבוע לחדר כושר לחיזוקים לא תגמרי עם הפציעות. אז חיזקתי יותר ושחיתי יותר והתחלתי להתחזק.
חודשיים אחרי שהכניסו לי לוריד את השקית האחרונה של הכימו עשיתי את החצי הראשון שלי בת״א. לקח לי לסיים אותו 2.24 . מהק״מ ה-12 כל ק״מ היה מאבק, אבל ידעתי שאני מסיימת אותו. אחר כך הגיעו כמובן עוד פציעות ועוד חצאים והשיפור החל לתת אותותיו. ידעתי שללא סבלנות והמון עבודה לא אצליח.
במקביל לריצות התחלתי גם לשחות, לשמחתי היתה לי טכניקה טובה והצלחתי להתקדם לא רע במים והשתפרתי בקצב הרבה יותר מהיר, השתתפתי בהרבה במשחים שאחד האחרונים שבהם היה שלשה בישראמן באילת בשנה שעברה. בדרכי חזרה צפונה, אי שם בארומה חצבה פגשתי את צפריר. אחרי מספר דקות של שיחה ידעתי שהוא האיש שיעזור לי לרוץ הרבה רחוק וטוב. הצטרפתי לניטרו. אחרי כמה חודשים של אימונים נפגשנו צפריר ואני. ״אז מה הכיוון שלך?״ הוא שאל. ״חשבתי על טבריה״ אמרתי. ״מה אתה אומר? מקווה שהגוף שלי יעמוד בזה״. ״יהיה לך כיף״ צפריר אמר ״יש לי קבוצה גדולה לשם, נכין אותך בצורה שמרנית״.
יצאנו לדרך, דרך מדהימה, דרך יפה, דרך מחזקת… דרך שידעתי שאני חייבת לעצמי. דרך שתבנה מחדש את האמון בגוף שבגד. דרך שתלמד אותי להיות מדויקת ולדעת לנוע בצורה נכונה על הקו שבין מה שהראש רוצה למה שהגוף יכול.
וככה התחילו מחזורי האימון לעבור, מקפידה למלא במדויק את התוכניות להמשיך לחזק ולחזק והמחזורים עוברים ואין לי בכלל כאבים, מחזור אימונים ועוד מחזור ופתאום אני בטייפר וכלום לא כואב.
שירי ואני
יומיים לפני המסכמת מקבלת טלפון מאחותי, ״אני באה לרוץ איתך את המרתון, חייבת להיות איתך שם!״
הטייפר עבר לו בכבדות אבל הרגשתי שאני מגיעה מאוששת ליום הגדול.
הרגשתי מוכנה. חזקה פיזית, חזקה נפשית, אבל אז תקלה חדשה: הולך להיות קר, לא סתם קר, קר ממש.
אני לא טובה בקור בכלל, סובלת ממנו מאד כל השנים ועכשיו במיוחד. לא נשארו לי אחוזי שומן שיחממו אותי. מתחיל הלחץ, מה ללבוש? איך לרוץ? הרגעתי את עצמי כל הזמן שזה רק קור, מה כבר יכול להיות?
אורין הגיעה בבוקר, נפגשנו נרגשות, נעמדנו על קו הזינוק ויצאנו לדרך. בק"מ השני הרגשתי את התאומים מתכווצים לי וכל שרירי בית החזה נתפסים מהאוויר הקר שנכנס לתוכם. סיננתי לאורין ״תקשיבי, זאת הולכת להיות הריצה הכי קשה שלי מזה הרבה מאד זמן״…
רצה עם אחותי אוריין
הקילומטרים עוברים, מנסה להגביר, אבל הגוף לא מקשיב. מהר מאד הבנתי שיהיה פער גדול בין מה שתכננתי והתכוננתי ובין התוצאה בשטח. שחררתי. זאת בכלל לא הייתה המטרה שלי מלכתחילה, סתם היסחפות רגעית לטפיחה על האגו.
אני הולכת לסיים את המרתון הזה!
נזכרתי למה אני עושה אותו, נזכרתי שזה מסע ההחלמה שלי, נזכרתי איזו הכנה מופלאה חוויתי, נזכרתי כמה אנשים מתרגשים ושמחים איתי, נזכרתי בכל הברכות והאיחולים והאנשים המופלאים שסביבי, נזכרתי בדרך אליו שהייתה חוויה שתלווה אותי לעולם .
הרמתי את העינים, ראיתי את אחותי לידי, את אבא שלי עם דמעות בעינים רודף אחרינו עם אופנים ומתעד כל רגע, את ההרים המושלגים באופק, חשבתי על סיון והילדים ואח שלי וכל החברים שמחכים לי בסוף וידעתי שעוד אי אלו רגעים הקושי יעלם, אבל הלב יישאר מלא לעולם.
צפריר, אתה אחד ויחיד ומיוחד במינך. אתה הרבה יותר ממאמן בשבילי. מודה ואודה לך לעולם שעזרת לי להגשים את החלום והאמנת בי וביכולות שלי יותר מאשר אני האמנתי בעצמי.
למשפחת ניטרו המדהימה, אתם המתנה הכי גדולה שיכולתי לאחל לעצמי. אנשים מדהימים, חכמים, נפלאים ומצחיקים אחד אחד.
ולמשפחה הפרטית שלי שאני לא יודעת איך הייתי יכולה לעשות את זה בלעדיה.
אוהבת את כולכם.
אוהבת את החיים.
כי לגוף חולה חייבים נפש בריאה
יאללה מה עכשיו?
קרן
Related Posts
מרתון בוסטון 2018 →
סיכום תחרות – מרתון וינה 2017 →
סיכום תחרות – מרתון רוטרדם 2016 [ליאור כרמון] →
רצו להגיב