מרתון

האם זה הולך להיות כמו בסיפורי אגדות בהם הנסיך והנסיכה מתחתנים בסוף אחרי שהמכשפה מתה. או שזה יכול להסתיים אחרת לגמרי…. ?

6 בינואר 2011, 9 בבוקר, על קו הזינוק, טייץ קצר, מוזיקה באוזן ימין, 6 ג'לים והמספרהקבוע 321 על החזה (נו טוב, על הבטן…). מפלס את דרכי לקרבת הפייסר של 3 השעות ונעצר כאשר רואה מסביבי את האנשים שאני אף פעם לא עוקף… קצת שיחות עם אנשים מסביב מגלות לי שיש עוד כמה חברה שעשו כמוני (והתגנבו לכיוון קו הזינוק) ושואפים לרדת מ-4 שעות. אמרתי לאחד מהם שישים לב שאנשים באזור הזה ירוצו מהר בהתחלה, קצת מהר מידי בשבילו והוא ענה שזה לא יפריע לו… חבל שלא הבין שהוא יפריע לאחרים…

אבל מה זה משנה ? על הבמה "עשרה לימור לבנת" (אני בטוח שזה מה ששמעתיברמקולים, לדעתי מספיק אחת). הכבישים סגורים (לפחות ככה המשטרה טוענת), ספירה לאחור, דופק 120 במנוחה, למה הייתי צריך לשים יעד של לרדת מ-3:10 ? למה לכוון ל-3:07 ? זינוק. מכבה את המוח, מפעיל את הרגליים, חוצה את השטיח ומפעיל השעון ולדרך.

במשך כק"מ מפלס דרכי עד למקום בו מסביב כולם רצים בקצב דומה (בערך 4:25). מביט לצדדים ומזהה שנים עם חולצות כתומות של עמק האושר (איל ויואב). בודק ומסתבר שאיל זה יו"ר "הועד למלחמה ברוח" (או במילים אחרות – התארגנות קטנה כדי שניתן יהיה לבצע דראפטינג ברוח הנוראית של מרתון טבריה גם למי שאין לו קבוצה מאחורי פייסר). שניהם כבר במרתון שישי. לאט לאט נבנית קבוצה של רצים השואפים לסיים בין 3:06 ל-3:10.

ק"מ שלישי אני שומע את קולו של שלומי מאחור "עוד 13 כאלה" הוא צועק לי.
שלומי ואני מתאמנים יחד כבר כמעט 3 שנים ומפתיע אותי לשמוע אותו מאחורי…

הדרך עוברת, הקצב על פי השעון תקין אבל על פי השילוט מעט איטי ממתוכנן… ק"מ 9, השרוך נפתח. מעניין, אם 41 וחצי שנים לא הספיקו לי כדי ללמוד לקשור שרוכים, האם זה יקרה מתישהו ??? עוצר לקשור את השרוך וכשאני חוזר לרוץ אני רואה את המראה המוכר והטוב – הגב של שלומי… הק"מ הזה נגמר ב-4:33 על פי השעון. את הק"מ הבא אני מסיים ב-4:15 על מנת לחזור לקבוצה.

לקראת הק"מ ה-10 עומד הראל. אני רואה אותו בזמן, מסמן לו והא מצלם אותי.

בק"מ העשירי חונה רכב עם שעון המרתון – הזמן שלי – 44:34 (קצב ממוצע 4:27). קצת איטי משתכננתי אבל עדיין סבבה.

בצומת צמח – אתי. חיוכים וממשיכים הלאה. לאט לאט אני מבין שהריצה עם הוועד אינה בשבילי.
הקבוצה שהתאספה מדהימה, אבל אין רוח ואני מעדיף לרוץ בקצב שלי. חוצמזה – יש ברוגז בין הגארמין שלי לשילוט של טבריה. ונפתח פער של מעל 100 מטר… כל פעם בו השעון מצפצף שנגמר ק"מ אני מודד את הזמן עד לשלט הבא, ועסוק בחישוב האיחור לעומת התכנון.

במחשבה לאחור על הנושא, אני חושב שהשקעתי לפחות 10% מזמן המרתון בחישובים המיותרים האלה…

פונים צפונה. דוכן של GU. אני טיפוס של ג'ל כל 6 ק"מ. היה לי ברור שיהיה דוכן כזה, אז למה הבאתי ג'לים מהבית ???. לא משנה. הקטע מהפניה עד לעין גב מאוד מוזר… זהו אחד המקומות שאתה בעליה גם בהלוך וגם בחזור… (או שרק אני מרגיש ככה ?). הקצב טוב. ה"וועד" מטרים ספורים מאחורי. מקדימה מתחילים להגיע המובילים. איזה קצב! מקנא בהם.

ק"מ 18 בערך אני פוגש את אמיתי גיסר (מועדון ארוחת הבוקר). גיסר הוא דמות בשבילי מאז פגשתי אותו באימון בשדות כרכור לפני כשנתיים. ברור שמשהו עובר עליו ושלא זו הדרך בה תכנן לחגוג את יום הולדתו שחל היום.

מתחיל לזהות גם פרצופים מוכרים ששועטים דרומה בקצב מדהים. ליאור, אופיר, לירן, אמיר ועוד. מעודד את כולם ורואה את הסיבוב. מסתובב כאשר על השלט 1:33:58 (1:33:52 זמן אישי, קצב ממוצע 4:27). איטי מהתכנון אבל בסדר. המון קהל בסיבוב. כיף. הקצב עולה לרגע… מזכיר לעצמי שהמרתון מתחיל בעוד 11 ק"מ… ומאט.

פתאום, אני בכיוון דרום והמונים בכיוון צפון. המון חברים מעודדים, הקצב גובר מההתרגשות.
פתאום אני שומע את קולו של מישאל "ארנון, אתה מהיר מידי". מציץ לשעון וממשיך באותו הקצב.

בסביבות הק"מ ה-28 שוב הראל עם המצלמה. הרגליים כבר מרגישות את המרחק והקצב. קצת מוקדם מידי אני חושב ואומר להראל ש"זה לא הולך להיות קל"… (דרך אגב, מישהו מכיר מרתון קל ?).

הראש עובד, הלוואי ויכולתי להקליט את המחשבות שלי… נראה לי שבפעם הבאה ארוץ עם מצלמה ומכשיר הקלטה…

פונה מערבה בצומת מעגן וחולף לפני השטיח של הק"מ ה-30 (2:13:08 – זמן אישי). לרגע, חושב שראיתי משאית של בלוקים חולפת אותי. מדמיין לעצמי שהיא בדרך להקים את "הקיר שלי"…

צומת צמח, שוב אתי, הקטנה/גדולה שואלת אם אני רוצה מים/ג'ל… ואני בטבעיות עונה לה "אני רוצה להיות בסוף"…

מעט אחרי הק"מ ה-32 עומדת קבוצת "שירותי הליווי" של צה"ל. אני יודע איך זה נשמע… אבל זה בחינם אז…. (סתם). הקבוצה לא מיועדת לי אלא לאלו שזה המרתון הראשון שלהם. אני מגיע לקבוצה 20 מטר אחרי לירן. הם מעודדים אותו ומופתעים לראות אותי. לירן עוקף אותי (אחורנית) ואני רואה על פניו שקשה לו. צפויים לו עוד 10 ק"מ לא קלים. לא מקנא בו.

עד כאן – חימום ! להבנתי, ריצת מרתון לתוצאה היא כזו בה אתה מסיים את המרחק בריצה, בשאיפה עם חיוך, אבל לא יכול לרוץ עוד… כדי שזה יהיה המצב בקו הסיום, כנראה שה- 6-10 ק"מ לקראת קו הסיום יהיו קשים. בטבריה הגדילו לעשות וגם דאגו שהקטע הזה יהיה עם עליה…

בחלומותיי הוורודים (את סיפורי החלומות הכחולים אשמור לפורום אחר…) אני מגביר בקטע הזה ל-4:15-4:20 לק"מ ועוקף כמה חברים מהירים. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד.

כלקח מלבנון השנייה ומהעונה האחרונה אני מגדיר "מלחמה". עובר לרוץ ק"מ אחרי ק"מ. העובדה שרצתי כאן כבר מספר פעמים לא עוזרת לי. אין לי מושג מתי העליות ייגמרו. ובמחשבה אחורה, אני עדיין לא בטוח שנגמרו.

ק"מ 35 בערך אני פוגש את רן (מילואימניק מהיחידה הקודמת עם תוצאת מרתון של מתחת 3 שעות). הוא בדרך ללוות חבר אחר אבל מצטרף אלי לק"מ. מדברים קצת והוא מחזק אותי על הקצב, מציע מים ואומר שאני אחד היחידים שנותר לו כוח לדבר… אני מסרב למים כיוון שלא מסוגל לשתות בעליה. גם הג'ל של הק"מ ה-36 נאלץ לחכות. מישהו יודע מתי מסתיימת העלייה ???

עוקפים אותי המון אנשים – אחורנית. התחושה טובה, שעות האימון בהר חורשן, מענית, זכרון יעקב – משתלמות פתאום.

"6 מלחמה" אני אומר לעצמי בשלט של הק"מ ה-36…
"5 מלחמה" בשלט ה-37. מתחיל לראות מקדימה דמויות מוכרות. אורנה, ואח"כ אמיר. לכל אחד מהם את הסיבה למה אינו במיטבו היום. לי זה לא משנה… פתאום אני לפניהם !

"4 מלחמה",
"3 מלחמה". ק"מ 39, מוזיקה מהסוג שאינני אוהב צועקת מהרמקולים… מאיץ ומקווה שתיגמר כבר…

"2 מלחמה", ליד השלט של הק"מ ה-41 אני מזהה את עופר (חצי איש ברזל, או שנכון לומר איש חצי ברזל ?), קרוב משפחה שנמצא בארץ לחופשה מארה"ב. הוא מנסה לדבר איתי ואני רק מסמן לו עם האצבע על השפתיים "שקט"… כבר לא מסוגל לדבר. מחכה שזה יגמר כבר ושומר על קצב. המראות בק"מ הזה קשים. יש מספר רצים במצב לא טוב, נתמכים על ידי חברים או עוברים ושבים.

פונה ימינה לסיום ומזהה את אישתי ובנותיי. הבנות מצטרפות לפיניש. מאיה משיגה אותי אך מורדת מהמסלול על ידי סדרן. ניסיוני לומר שהיא איתי – נכשל. דילמה : לעצור ולעזור לה? הראש והלב עם מאיה אבל הרגליים עושות את מה שהן התאמנו אליו בחודשים האחרונים וזה להגיע לקו הסיום. 15 מטר לסיום. עוד מישהו נתמך על ידי צוות החילוץ המקומי אשר סוגר את כל המעבר. אני כועס ומזיז מעט את זה שחוסם את דרכי.

3:07:15 זמן אישי.

מאושר, מתחבק עם אישתי והבנות.

מחלקות המדליות מציעות לי עזרה להוריד את הצ'יפ מהרגל. אני מסרב ! אם מסיימים מרתון – אז הכול. כולל הצ'יפ. מקבל מדליה !

בצד, טקס הענקת מדליות לזוכות הישראליות. מבין שיותר קרוב לפודיום במרתון לא אהיה. מנצל את ההזדמנות, מעלה את ענבר ומאיה ומעניק להן את המדליה שלי. הן המנצחות האמיתיות (וגם אלה הקטנה שעדיין לא מגיעה למרוצים). ברביעי אחרי הצהריים, כשיצאתי לטבריה, הייתה אצל מאיה חברה. מאיה אמרה לה שאבא שלה הולך לרוץ כל הלילה ומחר היא תפגוש אותו בטבריה… לא רציתי לקלקל לה את הסיפור… אולי במרתון הבא.

מתפנה להיפגש עם מסיימים אחרים. אין כמו ההתרגשות של הסיום, ובעיקר אצל אלו שזהו המרתון
הראשון שלהם.

אז זהו, עונה שלישית של הכנות למרתון הסתיימה, והעונה הייתה המוצלחת מכולן.  המכשפה (בדמות 3:10) הוכרעה. הנסיך הולך לנוח בעוד משפחתי יוצאת לחגוג. מסתבר שבזמן שאני התכוננתי למרתון, לאחרים היו תוכניות משלהם.

כמו שכתבתי בסיכום פרק ההכנות, הנה מתחילות ההכנות למרתון הבא. התוצאה של טבריה מאפשרת
לי להירשם לניו-יורק בלי הגרלה. האם אני רוצה את זה ? האם אני רוצה את זה השנה ?
מה לגבי ירושלים / תל אביב ? מה עם קצת שטח… אי אפשר לוותר על האולטרא של פרו-ספורט, ומה עם הר לעמק, וסובב עמק ???

אחרי 3 מרתונים וקצת פחות מ-3 שנות ריצה "מקצועית" למדתי על עצמי מספר דברים:

1. אני חייב אתגר, ועדיף שיהיה קשה. האתגר הבא – מופרע לחלוטין (ביחס ליכולות שלי…). יש כבר מספר שותפי סוד וכאשר התכנון יושלם – אזמין את מי שרוצה להשתתף…

2. אני מת מפחד מהיום בו אכשל באתגר. עד היום היו 2 מקרים בהם לא עמדתי בציפיות של עצמי. אחרי הכשלון הראשון אמרתי לעצמי שאני לעולם לא מפסיק לרוץ, גם אם התוצאה אינה מה שרציתי. אחרי הכשלון השני הבנתי שכדי שההצלחות יהיו מתוקות צריך מידי פעם להכשל…

3. אני מרתוניסט !  לפני המרתון הראשון היו לי כמה שיחות עם מנוסים  ממני. השאלה העיקרית הייתה "ומה אחרי המרתון ? האם  תעשה מרתון אחד או יותר?". כיום אני יכול לומר שכל עוד אני נהנה מהאימונים ומתחושת העמידה באתגרים – אני רץ למרחקים ארוכים.

4. אף אחד לא באמת יודע מה טוב בשבילי – רק אני!
נכון, עוד יש לי הרבה מה ללמוד, אבל אני כבר יודע מתי לקחת ג'ל, באיזה קצב לרוץ והאם מזג האוויר היום מתאים לטייץ קצר או ארוך…

5. יש לי משפחה מדהימה ! (נו טוב… זה ידעתי עוד קודם, אבל זה מתחדד כל פעם מחדש).

תגובה אחת ל מרתון טבריה 2011 – סיכום המרוץ (?) [ארנון נהיר]

1. מיכה בר-שלו אומר:

   13 בינואר 2011 at 12:45

   נהנתי לקרוא.
   נפגש על המסלולים.
   נישאר האתגר הגדול מכולם
   SUB 3:00
   אני בטוח שבטבריה 2012 אתה תהייה שם.
   בהצלחה

   להגיב