מרתון טבריה 2011 – הדרך למרוץ [ארנון נהיר]

טבריה – למה ?
ינואר עד אפריל 2010 עברו בנעימים. אולטרא פרו-ספורט (50 ק"מ) – לא הייתי באמת מוכן, אבל אחרי שיחה עם קרן החלטתי להשתתף במקצה ה-50 ולא ה-30. הר לעמק ברביעייה – נהניתי מכל רגע. כן, גם כאשר הגעתי לטייפון באמצע הלילה ולא היה שם מי שאמור לרוץ אחרי… וגם כאשר אכלתי לחמניה עם פסטה…

ב"פגרה" (מאי – אוגוסט) התחלתי לחשוב על המרתון הבא. דילמה… פריס באפריל 2011 או טבריה בינואר 2010 . אפשר לתאר את הדילמה כך: האם אני הולך לוותר על כל מרוצי הכיף והאולטרא בשביל לשבור שיא אישי בפריס או שאני הולך על שיא אישי בטבריה, ממשיך למרוצי הכיף ודוחה את חו"ל לשנה הבאה.
החלטתי – טבריה !

תחילת ההכנות מלווה במעט קנאה. בועז כבר במחצית הדרך של ההכנות למרתון ברלין, איתי; אלֶה; איילת; אירית גל ו___ זוממים על חוצה ארץ ורק אני מרובע ונאמן לתוכנית… המחשבה שיש ריצה ארוכה שאני לא משתתף בה מטריפה אותי.
פעם אמרתי לעצמי שכאשר ארוץ 10 ק"מ ב-40 דקות זו תהיה הגשמת פנטזיה ואוכל לפרוש…
מרוץ נייקי 2010 לא האיר לי פנים ואפילו לא שיפרתי את תוצאת 2009… גרועה יותר הייתה ההבנה שלא נלחמתי. בק"מ השישי התחיל להיות קשה. הקצב ירד, הדופק ירד גם כן. הבנתי שב-40 דקות לא אסיים. אחרי עוד קצת זמן, הבנתי שגם ב-41 לא אסיים… ולקראת הסוף הבנתי שגם לא אשפר את השיא…
פתאום – נופל לידי מרוץ חה"א . 10 הק"מ השטוחים ביותר בארץ! רץ בכיף עם דניאל, פייסר מדהים ל-40 דקות, בק"מ ה-7 מרגיש טוב ונזכר שבחימום ראיתי שהק"מ האחרון ארוך (1,100 מטר). מאיץ. מגיע לשער הסיום ב-39:40. לרגע, תחושה שהחלום התגשם. הצצה לגארמין מראה שהמרחק עמד על 9.82 ק"מ. הפנטזיה לא הוגשמה, אבל ההבנה שאני יכול לרוץ 4 דק' לק"מ לאורך זמן, עושה לי טוב.

מרוץ איל – מנסה משהו חדש. אימון קשה ביום שישי. רץ בהנחיית (בפקודת…) אהד אימון טמפו מהיר בוינגייט. אחרי 9 ק"מ אני מזכיר לו שמחר יש לי תחרות והוא מוותר לי על 2 הק"מ האחרונים. אין לי מושג איך לקבוע זמן מטרה כאשר אני מגיע עמוס לתחרות. מחליט ש-1:03 יהיה זמן יפה וגם ישפר את תוצאת 2009 (1:04:45).
מתחיל רגוע… ק"מ 3 אני מגיע לאורנה בלאו ולא מבין מה אני מחפש בקצב שלה. אולי פתחתי מהר מידי ? כמה מילות נימוס וממשיך קדימה. במהלך המרוץ אני מאבד קצב, כל חמישה ק"מ איטיים בדקה מהחמישה הקודמים. מסיים ב-1:03:06. במרוץ זה למדתי על מלחמה ! העלייה הייתה קשה ובסופה נתתי כל מה שהיה. בניגוד למרוץ נייקי.
השבועות העמוסים בתוכנית הגיעו. נרשמנו ל סובב עמק בתור ריצת אימון. יוצאים כמעט 100 איש לריצת 32 ק"מ בנופים המדהימים של רמות מנשה ובארגון הנפלא של שי חזן. היעד – 5 דקות לק"מ. מסיים 10 בחמישים דקות, מסיים 20 בשעה וארבעים… הכל עובד טוב ואני עוצר לשתייה בתחנות, מדבר עם המתנדבים ובכלל לא מתחשב במקום שלי במרוץ. מסיים 32 ק"מ, לוקח בקבוק מים וחוזר למסלול כדי להשלים את התוכנית (36) ולפגוש את השלישייה (איילת, איתי ושי). דקה לפני טקס הסיום אני מגלה ששלומי מקום ראשון בקטגוריה ואני שלישי. פודיום ראשון בחיים (בריצה..). חוויה מיוחדת. ייקח לי הרבה זמן להגיע לזה שוב… (המסקנה – צריך לדעת לאיזה מרוץ להירשם).

חצי מרתון בית שאן – התחנה הלפני אחרונה. השאיפה – לרוץ בין 4:05 לק"מ (1:26:10) ל-4:10 לק"מ (1:27:55). לפני המרוץ אני אומר להראל שהתוצאה לא משנה לטבריה. אני יודע מה אני שווה ואם לא אעשה בין 1:27 ל-1:29 זה כי משהו לא טוב קרה היום. בקו הזינוק אני 5 מטר מאחורי שלומי. מתחיל רגוע. בק"מ החמישי, 200 מטר אחרי שלומי, הראל אומר "שלומי עייף, אתה נראה בסדר". מגביר קצב. בק"מ השמיני מגיע לשלומי. מוזר… אני רץ לידו רק באימונים. ממשיך קדימה. מסיים 10 ק"מ בתחושה נפלאה, ירידה, עלייה, מסיים עוד 10 ק"מ בזמן מהיר מה-10 הראשונים. פיניש. 1:26:15. ממתין קצת ושלומי מגיע. תחושה מוזרה… תמיד הוא מחכה לי.
התחנה האחרונה – שבוע המסכמת… 110 ק"מ. השבוע מגיע אחרי הסופה הגדולה. רץ שעתיים קצב מרתון בפארק ובטיילת. המדרכות מכוסות חול והנוף מדהים. הק"מ האחרונים מאוד קשים. מצליח לשרוד בקצב. מקווה שבטבריה לא יהיה כל כך קשה. מקנח את השבוע במסכמת של דורון מ-RUNWAY. ארגון למופת, רצים בקצב "רגוע" יחסית 36 ק"מ במסלול המרתון ומקנחים בארוחת בוקר נפלאה.

בין מחשבה אחת לשנייה על זמני המטרה אני נזכר לעצמי שהכול תיאורטי… הרי הדבר היחיד הצפוי במרתון הוא שהוא אינו צפוי. אפשר לעסוק בניחושים ובתכנונים מכאן ועד הודעה חדשה. כבר ראיתי רצים מעולים שהקשר היחיד בין התכנון שלהם ובין התוצאה במרוץ היה התאריך בלבד…