הקילומטר הארבעים [ארנון נהיר] – סיכום רוטרדם
פרולוג -
יש הרבה דרכים לצפות את תוצאת המרתון, אני מעדיף להסתכל על השעון בשלט של הק"מ ה-42 ולהוסיף דקה. השיטה הזו מבטיחה דיוק של כ-30 שניות ב-99% מהמקרים…
הצד שלה
קו הסיום
שיער בלונדיני גולש, עיניים בצבע ים וחיוך של מליון דולר, עומדת ליד קו הסיום ברוטרדם ומחכה ליקירה.
לפני כשעה ראתה אותו בפעם האחרונה, המתינה בסביבות הק"מ ה-26 והוא, כמו שהבטיח, עבר שם. היא זיהתה אותו מרחוק וקראה לו. והוא, במקום לפנות עם כל הרצים מערבה, המשיך ישר אליה עם ידים פרוסות וחיוך ענק, נתן נשיקה והמשיך.
שיגעון הריצה שלו החל לפני כחמש שנים, במשבר (מעט מוקדם) של גיל ה-40, עת קואצ'רית המליצה לו לממש חלום ילדות ולעשות מרתון. כרעייה אוהבת ותומכת היא קישרה אותו לקבוצת רצי מנשה וכעבור קצת יותר משנה, הוא עשה את המרתון הראשון. אילו ידעה אז איך יראו השנים הבאות…
היא עומדת ומחכה, השעון כבר מראה 2:57, אם הכל יצליח כמו שתכנן אז בשלוש הדקות הקרובות הוא אמור לחצות את קו הסיום. אף פעם לא היה ברור לה (וביננו, למי זה ברור ?) למה הוא כל כך מתאמץ לרוץ מרתון בפחות משלוש שעות ? מה זה משנה ? האם מישהו יאהב אותו יותר או פחות אם ירוץ 3:04 ? אבל הוא בשלו. ניסה ונכשל בשנה שעברה והשנה .. אוי השנה…
כאילו ששנה שעברה לא הספיקה… זה התחיל בניסיון (אבוד מראש) ל-SUB3 בטבריה בינואר, משם מרתון בשביל הכיף עם חברים ברומא במרץ ומיד אחריו ליווי של חבר במרתון תל אביב. באפריל ריצה של 50 ק"מ מירושלים ללטרון (מי-ם לשם). כאן אמורים היו להגמר המרתונים לשנה זו אך אז גילה שבזמן שהם בקו-סמוי (ספטמבר) יש שם מרתון ואם הוא כבר התאמן אז יעשה גם את מרתון ניו יורק בנובמבר וכשזה שבוטל לא ויתר ומצא מרתון בפנסילבניה. לא קל להיות נשואה למרתוניסט…
השעון מראה 2:58. עברה עוד דקה. נשארו רק 2 דקות להגשמת החלום או למשבר הגדול. היא זוכרת את התקופה הארוכה בה התלבט איך להגשים את החלום הזה. כמו כל דבר בחייו הוא בדק, השווה והחליט להצטרף לניטרו (הבית של הספורטאים). חברו הטוב שלומי, מתאמן שם ובקבוצה יש רצים מהירים שיוכלו למשוך אותו באימונים.
הוא חזר משיחה ראשונה עם צפריר גולן המאמן ובישר לה שהוא צריך לרדת 3 ק"ג. משהו בתוכה רמז לה שהיא לא אוהבת את הגישה. הוא לעומתה הלך עם זה עד הסוף. אם בשנים שעברו מאוד השתדל אבל לא הקפיד על הכל – הפעם זו הפעם שלו, הרי הוא לא נעשה צעיר יותר.
הוא התחיל להתאמן 5-6 אימונים בשבוע. השדות הירוקים של האזור הוחלפו בכבישי האספלט. מידי פעם היה יוצא לריצה קלה (על 4:40 דקות לק"מ) בשדות. איפה הימים שהיה יוצא לדרך נוף כרמל, לטפס על הגלבוע, להר חורשן, רץ קילומטרים נטולי תהילה רק בשביל לצבור מרחק. לא, הפעם הכל מדוד ! לכל ק"מ יש קצב ודופק, 3 אימוני איכות בשבוע, 2 ריצות סיבולת וריצת שחרור (בערב של האינטרוולים). יש תפריט על המקרר, פגישות עם תזונאית ומשקל… יש עיסוי מידי פעם כשהגוף דורש. יש שיחה חודשית עם המאמן לקביעת מחזור האימונים הבא ויש המון טלפונים וסמסים. יש גם כל מיני כדורים חדשים (BCAA) וישנים (Z.M.A).
מה אין ? אין להפסיד אימונים. במשך 22 שבועות הוא הפסיד רק 2 אימונים (16 ק"מ בסך הכל מתוך תוכנית של כ-1650 ק"מ…). אין לקום מאוחר בשבת, אין ג'חנון יותר, אין מלאווח, אין הרבה מתוקים/משמינים…
2:59 – הדופק שלה עולה. הוא כבר אמר שאם הפעם זה לא מצליח אז אין סיכוי שמתישהו זה יצליח. הוא עשה הכל לפי הספר. היו לו שלושה חצאי מרתון בתוכנית. בבית שאן הוא היה בתחילת התוכנית ורץ אימון ב-1:30. בעין גדי כבר היה חזק וקבע שיא אישי של 1:25:20 ובתל אביב, רק לפני 4 שבועות הצליח להגשים חלום ולרוץ חצי מרתון בקצב של מהיר מ-4 דקות לק"מ וסיים ב-1:24:04.
גם היא הבינה שהדרך שעבר הייתה טובה הפעם, היא שמעה על אימוני ההפוגות בהם הקיא לקראת הסוף והבינה שנתן את כל מה שיכל. היא שמעה על הרצים בקבוצה שעוזרים לו וגוררים אותו באימונים, היא שמעה את סיפורי ההצלחה והכשלון מטבריה ותל אביב וידעה שהיום זה היום שלו.
3:00:00
הלב שלה עצר לשנייה. כל מבוקשו היתה תמונה, תמונה אחת בה רואים בשעון את הקידומת 2, ואותו מתחת מרים ידיים ומחייך. לא יותר. ומה יהיה עכשיו ? אם הוא לא עמד במשימה – מה זה אומר על המרתון הבא ? שוב השקעה אינסופית ?
היא נזכרה בריצה המסכמת, רק לפני 3 שבועות. הוא סיים שבוע מטורף של 115 ק"מ ורץ 37 ק"מ במסגרת מרתון ישראמן. הוא ידע שאם ירוץ מהר הוא עלול לסיים את הריצה ולנסות לעמוד ביעד ולכן נרשם תחת שם אחר. בסוף סיים 37 ק"מ בקצב 4:14. אם רק היה ממשיך היה SUB3, אבל לא. זו התוכנית והוא עומד בה. מעניין איך ירגיש עכשיו עם ההחלטה ההיא…
3:01 – ממשיכים להגיע רצים אך היא לא רואה אותו. זו הולכת להיות טיסה עצובה הביתה…
הצד שלו (שלי…)
לסכם מרתון
את הטקסט למעלה (פרט לסיפור הנשיקה) כתבתי כשבועיים לפני המרתון. נמחקה ממנו שורה אחת: "ואז היא מרגישה נגיעה קלה בכתף ורואה אותו מאחוריה ואומר לה – למה את עצובה, אני כאן כבר כמה דקות, לא ראית שהגעתי ?".
היו לי הרבה תרחישים לאיך ייגמר המרתון הזה. הרבה ? יותר מידי ! המשותף לכולם היה האופטימיות. "אופטימיות מפנה חומצת חלב" כתבתי פעם לעצמי. כשאני רץ ומרגיש טוב – אני מסיים טוב. כשאני מרגיש לא טוב – אני מסיים לא טוב. ואולי התחלפו לי הביצה והתרנגולת…
הדרך לרוטרדם
לפני מרתון ניו יורק בדקתי מי הקבוצות ומי המאמנים שיכולים להביא אותי ל-SUB3. בחרתי בצפריר גולן וב-NITRO. אחת הבחירות הנכונות שעשיתי.
עשיתי TEST. החזקתי 30 דקות על 4 דקות לק"מ בדופק ממוצע 180… זו הייתה נקודת ההתחלה קצת אחרי "מרתון ניו-יורק". הכימיה ביננו נפלאה ולפעמים מספיק מבט כדי להעביר איך היה האימון. התוכנית שצפריר בנה היתה אגרסיבית, אבל לא מידי. 3 אימוני איכות בשבוע ועוד 2-3 ריצות קצרות יחסית לשחרור או צבירת ק"מ. הויכוח התמידי עם החברים האם איכות או קילומטרים המשיך. עברו 4 חודשי אימון ורצתי חצי מרתון בקצב 3:59 לק"מ בדופק ממוצע 173 ושבוע לאחר מכן מסכמת בקצב מהיר בסוף שבוע מתיש. הגעתי לרמה שלא ידעתי מעולם !
לפני הנסיעה דיברנו. צפריר ידע שאין הרבה מה לומר לי אבל תמיד נכון להפגש עם המאמן רגע לפני אתגר גדול. דבר אחד הטריד אותו "אל תפתח מהר מידי !". הוא ידע מה עובר לי בראש. היעד היה SUB3 אבל אני הרגשתי 2:57 וגם שיתפתי אותי ברצון שלי להיות בחצי ב-1:29:00. המחשבה שדקה ספייר בחצי תעניק לי רוגע בחצי השני הייתה מאוד חשובה לי.
טסנו, אמסטרדם, רוטרדם… הימים שלפני חלפו בפסטה, סושי ולחם. הקפדתי לנוח כל יום ולא להעמיס על הרגליים. המלון שלנו צפה אל קו הסיום והמרחק מדלתו אל אזור הזינוק היה קטן מ-200 מטר. מזג האוויר לעומת זאת היה פחות מעודד. התחזיות צפו התחממות אל מעל ל-20 מעלות ביום המרתון (אני אוהב קור) ורוחות של עד כ-30 קמ"ש. בפועל זינקנו ב-14 מעלות וברוח נעימה.
אזהרת קריאה
בתחילת הסרט הנסיכה הקסומה מספר הסבא לנכדו על Westley (נער החווה) ו-Buttercup. בשלב מסויים הנכד עוצר את הסבא ושואל:
"Hold it, hold it. What is this? Are you trying to trick me? Where's the sports?"
"Is this a kissing book?"
אז כן, יהיו כאן נשיקות ודמעות אבל יהיו גם ספורט וסטטיסטיקה!
יהיו כאן מספרים, תחושות, זיעה ועוד מספרים – זה יהיה סיפור על ריצה.
אתם תאלצו להחליט מי הם ווסטלי, השודד האיום רוברטס, הנסיך המפרדינק, ויזיני הסיציליאני, הסייף הספרדי איניגו מונטויה, הענק הטורקי פזיק. כמה דברים ברורים: ממלכת גילדר היא הולנד, הרוזן בעל שש האצבעות (רוגן) הוא בכלל לא רוזן אלא מרתון רוטרדם ונורית (Buttercup) היא בכלל שירי :-).
אבל אם זה לא מתאים אתם יכולים לחפש משהו אחר בגוגל…
מזנקים
קו הזינוק קרוב, אני בוחר לא להיצמד אליו על מנת לא להיסחף עם הרצים האחרים באיזור זינוק C המכוונים ל-2:45 בערך… למרות זאת אני מפעיל את השעון ביריית הזינוק. היעד שלי הוא תמונה של פחות משלוש שעות בקו הסיום. לא זמן אישי. תמונה !. אני חוצה את קו הזינוק 16 שניות לאחר הירייה. ולמה זה מעניין אתכם? כי פתאום אני צריך למחוק 16 שניות מהשעון ולא תכננתי את זה. מזל שתכננתי קצת ספיירים…
אני רץ עם MP3 אבל לא מצליח לשמוע את המוזיקה. הקהל צועק, הלהקות מנגנות – אווירה מחשמלת. שעון הדופק בשמיים אבל אני מרגיש בשמיים. הרגליים קלילות, מזג האוויר נפלא, המסלול שטוח ואיכותי. מה זה איכותי אתם שואלים? זה אומר שכאשר צריך לעבור בין נתיבים המארגנים "כיסחו" את אי התנועה (כולל דשא, אדמה, תשתית ועוד) והשאירו מעבר חלק מצד לצד. מטפסים על הגשר ויורדים בעברו השני. עוד כמה פניות ואני מאבד את הצפון… אוי כמה זה חשוב להכיר את מסלול המרתון…
5 ק"מ עוברים ו-16 השניות נעלמו כלא היו (ואיתן עוד איזה 8, אבל מי סופר…). מרגיש מעולה, בחיים לא ראיתי מסלול מרתון כל כך שטוח.
עוברים להם עוד 5 ק"מ והקצב מהיר, מהיר מידי אני שואל את עצמי? התחושה נפלאה, הדופק מעט גבוה אבל אני מרגיש שהרגליים והגוף בקצב שלהם ומשתדל לא להפריע. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא שבכל ק"מ שעובר השלט מגיע מאוחר יחסית לצפצוף השעון. כך שלמרות שכאשר השעון מראה על 10 ק"מ ב-41:35, שלט ה-10 ק"מ מגיע ב-41:47. האמת – מעט מהר משתכננתי אבל לא נורא. מרגיש טוב.
עשירייה שנייה
השעון מתייצב על קצב של 4:09 (בקילומטרים של גארמין) שהם כ-4:12 בק"מ של התחרות… ת'כלס – אני מבין שאני מהיר ביחס לתכנון אבל אופטימי. אם תעצרו 100 איש ברחוב ותשאלו אותם אם אני אדם אופטימי 99 יענו לכם שלא. האחרון שיגיד שכן – בכלל לא מכיר אותי או שהוא שקרן… אבל כבר כמה ימים שאני אופטימי, אפילו אישתי שמה לב לשינוי.
מסביב ירוק, שכונות שלוות שתושביהן מעודדים ביום אביבי את רצי המרתון ה-31 של רוטרדם. פעמים נשבר כאן שיא עולם (1985, 1988) והקהל בהחלט חלק מזה.
מתישהו בדרך אני שומע את שמי בקהל. אבל לא סתם, הקול מוכר. מביט מסביב ולא מוצא פרצוף מוכר. בדיעבד, שירי לקחה רכבת תחתית ודילגה לסביבות הק"מ ה-15. כמה חבל שפיספסתי…
עוד חמישה ק"מ עוברים (20:49) ואחריהם חמישה נוספים (20:58). התחושה שאני יכול לרוץ כך לנצח. אוי כמה שאני אוהב את התחושה הזו וכמה שאני כבר יודע שהיא מרמה…
עשירייה שלישית
אני מחכה לשלט של חצי המרתון. כבר נמאס לי לעשות חשבונות בראש. השלט מגיע והשעון מראה 1:28:16. אין ספק שאני מהיר. נשאר רק לשמור על הקצב המתוכנן (4:15) ואני מסודר… חמשת הק"מ הבאים עוברים ב-21:08. כמו שצריך אני אומר לעצמי.
אני מתחיל לחפש את הגשר, אחריו מחכה לי שירי ומתחיל החלק השני באזור אחר של רוטרדם. והגשר מגיע במלוא הדרו. עלייה קצרה תוך הורדת קצב קלה וירידה. הכביש ממשיך במגמת הנמכה קלה ואני מזהה את אזור בו שירי מחכה. ופתאום אני קולט אותה קוראת לי. חיוך גדול על פני ואני ממשיך אליה במקום לפנות עם שאר הרצים ומדביק לה נשיקה… הקהל מוחא כפיים, אני פונה להמשיך לרוץ ושירי מנקה את הזיעה מהפנים 
.
המסלול נכנס אל מתחת לגשר ושם – להקת מתופפים. רעש מטורף ! עלייה ואני מחוץ לגשר. קו הסיום נמצא כ-500 מטר ממני, אבל בכיוון הלא נכון… פתאום, בנתיב המקביל מתקדמים (אבל בכיוון ההפוך) המוביל ואיתו המון אופנועים… איזה כיף לו !!!
נגמרו עוד חמישה ק"מ ב-21:24. לאט מהקודמים אבל טוב. עוד מעט יתחיל המרתון.
עשירייה רביעית
אני מאט לשתות כוס שלמה עם הג'ל. יש לי המון מה לספר על הארגון של המרתון אבל הכי פשוט שתסעו ותראו בעצמכם… הם אלופים ! בכל מרוץ בארץ יש ביקורת על כמות המים, האם המים היו בבקבוקים או בכוסות? מה היה גודל הבקבוק? האם היה לו פקק ספורט או רגיל? מה היה צבע הפקק והאם העזו להגיש לי בקבוק ספורט של רבע ליטר אבל עם פקק סגור…? הם אלופים בלארגן ואנחנו אלופים בביקורת… אז ההולנדים מגישים מים בכוסות! אבל עם ספוג בראש הכוס ובו שני חריצים בהיקף, חריץ אחד ממנו עוברים המים והשני ממנו נכנס אוויר, וכשסיימת את המים, אפשר להשתמש בספוג לניגוב פנים ולהמשיך לרוץ. כן, אפשר לשתות מכוס תוך כדי ריצה בלי שישפכו המים.
בלי סימנים מוקדמים (אם לא אזכיר שאני מתעלם מהדופק כבר שעתיים…) מתחיל להיות לי קשה. עוד לא יותר מידי אבל קשה. חשבון קצר מראה לי שקצב של 4:20 עד לסיום ואני עומד ביעד. השעון שלי מצפצף ומראה 35 ק"מ אבל עד שהשלט המראה 35 יגיע עוברת עוד דקה וחצי. דקה וחצי ארוכות… 2:27:50. בראש יושב לו המספר 2:29:00. זה הזמן שרציתי להיות מתחתיו בנקודה הזו ואני שם. אני שם אבל הרגליים לא כל כך…
זה עוד אפשרי אני אומר לעצמי. צריך רק לרוץ עוד 7 כפול 1,000 ואז פיניש. זה אפשרי.
חמישה חודשים אני מתאמן לרגע הזה, 1,660 ק"מ של אימונים, עשרות שיחות וסמסים לצפריר, 22 שבתות שקמתי לפני התרנגול, 4 וחצי חודשים שבהם לא נגעתי בג'חנון ובורקס, כמעט 4 ק"ג שהורדתי במשקל, 2 זוגות נעליים שקניתי בנובמבר ונגמרו, 2 אימונים שהפסדתי. אז לוותר ??? לא ! מלחמה. 4:20 לק"מ יביאו אותי ליעד !
השעון מצפצף, 4:27. 7 שניות שלמות לאט מידי !!! לוקח עוד ג'ל. עוד צפצוף, 4:18. אחרי כל צפצוף אני ממתין כ-400 מטר עד לשלט הרשמי והראש עושה חישובים. אני מחפש מישהו לרוץ מאחוריו ואולי להמנע מהרוח (לא יודע אם יש…) אבל כמעט כולם איטיים ממני…
עוד צפצוף, הק"מ ה-38 עבר ב-4:22. צפצוף נוסף – 4:33 ועוד אחד 4:40… בשעון כבר 40 ק"מ, 2:48:32 זמן נפלא בשביל לעמוד ביעד אבל השלט של ה-40 עוד רחוק… הוא מגיע אחרי כמעט 2 דקות והשעון לידו מראה 2:50:28.
הקילומטר ה-40 …
המרחק הזה, 2 קילומטר (ועוד 195…) הוא מרחק שרץ מנוסה יודע כמה זמן יקח לו לעבור כמעט בכל מצב גופני. ביום רגיל אני מסוגל לעשות אותו בפחות מ-8 דקות.
אבל עכשיו זה כבר לא יום רגיל… באופן תיאורטי, ריצה בקצב של 4:20 למרחק של 2.2 ק"מ תביא אותי לחצות את קו הסיום בדיוק בשלוש שעות. אבל היום ועכשיו – לא. אני לא יודע אם לעצור וללכת מבואס עד הסוף או לא.. ומחליט לרוץ, בשביל זה באתי. צפצוף אחרי 4:33, צפצוף אחרי 4:43. פונה לכיוון קו הסיום. שלטים כל 50 מטר.
עוד 150 מטר לסיום ואני רואה את השעון עובר מ-2:59:59 ל-3:00:00. הדמעות חונקות אותי מבפנים, הדופק 180 ואני ממשיך… חוצה את הקו וממשיך בהליכה. רואה את שירי מעבר לגדר והמבטים שלנו אומרים הכל. אני נשען על משהו ומוחה דמעה… איש רפואה ניגש אלי ושואל אם אני זקוק לפינוי ואני מסרב. שירי משוחת עם צפריר, אין דרך קלה לבשר את זה היא אומרת לו: 3:00:48 על השעון בסיום.
אני ממשיך להתקדם, הכאב ברגליים נוראי, והחכמולוגים (אלו שיודעים לארגן…) שמו את אוהל המסאז'ים אחרי כ-500 מטר ו-20 מדרגות…
מחשבות של אחרי מרתון
אולי הרצפה עקומה ?
חיפשתי בנרות מה השתבש. האם עשיתי משהו לא טוב או שהיה משהו במסלול או בתנאים שלא הערכתי נכון? שני דברים ברורים.
1. לא פעלתי לפי התוכנית המקורית שהיתה להגיע ב-1:29:00 לחצי המרתון. זו היתה התוכנית שלי. צפריר העדיף לאט אפילו יותר.
2. שעון הדופק אותו אני מקדש ורץ כמעט תמיד הראה דופק גבוה מהתחלה. התעלמתי מנורת האזהרה החשובה הזו.
עדיין, החלטתי לבדוק האם היה משהו נוסף. השגתי (בעזרתו האדיבה של אילן זיסר) את קובץ התוצאות המלא וניתחתי אותו. גיליתי שאכן התחלתי מהר, אבל כולם רצו מהר בהתחלה… גיליתי גם שלמרות שדעכתי, זה היה בצורה פחות קשה מממוצע 1,000 הראשונים.
על מספרים וסטטיסטיקות – במאמר שיפורסם בקרוב "מה קרה ברוטרדם"…
ומה הלאה ?
בינואר 2012 ניסיתי פעם ראשונה לרדת מ-3 שעות. אז לא הייתי מוכן והכשלון היה צפוי. הפעם – ההכנה היתה מושלמת אבל ניהול לא נכון של המרוץ עלה לי בכשלון נוסף. הבטחתי לעצמי להיות SUB3 ואני מקיים הבטחות כך שנשאר רק לחפש מתי הניסיון הבא…
ואולי יש בזה גם משהו חיובי. אני לא צריך לחשוב מהו האתגר הבא…
וקצת תודה
לחברים על התמיכה והעידוד בכל ההכנות ובשבוע התחרות, על שגררו אותי באימוני הטמפו; האינטרוולים ובארוכות. לצפריר שידע להביא אותי לקו הזינוק בריא, שלם ובעיקר – כשיר למשימה.
לשירי – על סוף שבוע נפלא בהולנד, בקצב שלי (כלומר כמעט בלי לעשות כלום…) ועל חודשים ושנים שמסתדרת עם השיגעון הזה הנקרא ריצה למרחקים ארוכים.
Related Posts
מרתון בוסטון 2018 →
סיכום תחרות – מרתון וינה 2017 →
סיכום תחרות – מרתון רוטרדם 2016 [ליאור כרמון] →
מרגש, מצחיק, עצוב, כייפי כול זאת ועוד בפוסט שכתבת, תודה על השיתוף תמשיך, ואופטימיות לא רק משחררת חומצת חלב היא גם מביאה חלומות לידי מימוש, כך אומרים לפחות
נהניתי לקרוא! איזו נחישות ועבודה קשה.. אני עדיין מתלבט אם נתת לי השראה או ייאשת אותי, כ"כ הרבה עבודה וכזו רמה גבוהה כדי לרדת מ3 שעות.. דבר אחד בטוח- אין ספק שתצליח! בהצלחה.
ארנוני אתה איש מאוד מיוחד
נהניתי מאוד לקרוא על כל ההרפתקאה
48 שניות לא ישברו אותנו, אתה תמיד יכול לנסות שוב וגם אם לא
עשיתי זמן מדהים ולדעתי שווה לעבור לחלום הבא.
גם אני לא סיימתי דקאר לצערי ויושב לי בראש כל הזמן שאעשה זאת אבל באמת שיש עוד מלא דברים מדהימים אחרים!!!!!!!!!!!!!
תיקח הפסקה, תנוח, תחלום על עוד דברים, שתף את שירי המקסימה ובכלל את כל המשפחה
ולך תגשים אותם. החיים קצרים מדיי ויש לך כל כך הרבה דברים נוספים לעשות. מעריץ אותך, דרורקה
התוצאה שלך מוכרת לי מטבריה האחרון.
זה הרי יקרה בסוף. אפילו אתה יודע זאת
עצה שלי. פעמיים רצתי מרתון מתחת ל3. 2.57 2.53. פעם נוספת רצתי מאוד מדוייק את החצי מרתון, אבל בק"מ ה32 כבר התחלתי להוסיף שניות וסיימתי 3.04. בשניים שכן הצלחתי פתחתי חזק, והרווחתי לעצמי שניות שחשבתי לעצמי שעל כל מקרה, יש לי אותם כבר בכיס לאחר כך. כך באמת היה. ב2.57 החצי מרתון היה על 1.27 בערך וב2.53 על 1.25. אני אף פעם לא הצלחתי לרוץ 10 ק"מ בפחות מ40 דקות והחצי מרתון הכי טוב שלי הוא 1.32 (הרבה זמן לא רצתי חצי). תנסה לפתוח חזק, ולהשאיר לעצמך שניות ספייר.
בהצלחה!!!!
ארנונה – מה שכתבת מעורר השראה. תודה. אם תמשיך תצליח.
זה בטח לא יעודד אותך אבל אם הייתי מחכה לך בקילומטר ה40, ומתחרה רענן משם, היית משיג אותי…
תותח!
האתגר הבא (אחריSUB3) – להוציא ספר…
כל הכבוד ובהצלחה.
ארנון, מדהים. סיפור ממש ממש יפה וכל מי שרץ מבין ללבך (כמוני – למרות שאני רחוק מהתוצאות שלך שנות אור) בכל מקרה, סחתיין עליך. תוצאה מדהימה בלי שום קשר לעמידה ביעד.
איזה יופי של כתיבה!
נהנתי והתרגשתי. פשוט
נ.ב.
לגבי המשפט שמתחיל ב "אבל עכשיו זה כבר לא יום רגיל…."
אני לא יודע כמה מסוגלים לחשב כ"כ הרבה בשני הקילומטרים האחרונים. איזה כיף לי "אין שכל, אין דאגות".