מרתון ברלין – לקבל החלטות [עומר דנק]

לקבל החלטות – לא לתת למרוץ לקבל אותן בשבילך

בלילה אחרי המרוץ כשהחלה להתמלא הכוס שהתרוקנה במרוץ ותחושות הסיפוק החלו לעלות, הבנתי משהו:

כל מרתון מתפתח אחרת ובאופן ייחודי ותחת המסגרת של תכנית המרוץ (וחייבת להיות), תצטרך להתאים אותה למציאות, לקבל החלטות קובעות שרק בסיום תדע אם הן היו נכונות, והתשובה מתאימה רק למרוץ הזה (בפעם הבאה זו תהיה החלטה אחרת).

החלטה ראשונה – לתת לרגלים לרוץ. סוף הקילומטר השלישי אני על 4:27 (התכנון להיות על 4:25 וקצת מתחת) מרגיש בסדר, מציץ בשעון הדופק רואה 161….יודע שזה דופק גבוה בשבילי ומתלבט "מה שוב אין לי את זה?". אחרי שהנשימה נראית לי טבעית ורגועה, מחליט להמשיך עם הרגלים ולא להאט, מכאן ועד הסוף מגיחות המחשבות "מקווה שזאת לא טעות" ואני מקבל אותן ונותן להן לעזוב לאיטן. רואה שרצה איתי מישהי עם גופיה כחולה (גם היא מקפידה להיות על סימון הפסים של מדידת המרוץ) ואני שומר על מרחק קטן ממנה כל הזמן. בקילומטר ה-14 מרגיש נפילה והמחשבה מתגנבת שוב…נזכר במה שדורון שחר כתב על חצי מרתון ("8 ראשונים עם הרגלים, 8 הבאים עם הראש ואז אחד אחד עד הסוף"), אני מוצא לזה התאמה למרתון וזה מעודד אותי "חצי ראשון עם הרגלים, עד ה-35 עם הראש ואז הלב עד הסוף" ומכאן אני אומר לעצמי "יאללה עוד שניה עוברים לראש" והמשבר חולף.

החלטה שניה – להגביר. בקילומטר ה-20 הרגשתי משתפרת, ואני מחליט שזה השלב של הראש. מתרכז בנשימות, מרגיש שהמדיטציה מגיעה, ואני מחליט ללכת עם תחושת המיקוד, תוך סינון המשפט "כשמרגישים טוב אוכלים". נפרד מבעלת הגופיה הכחולה (מקווה לא לפגוש אותה במגמה הפוכה לפני הסוף), הקצב מתגבר (4-5 שנ' לק"מ) ואני ממש מקווה שזאת לא טעות. הקילומטרים חולפים במהירות ואני מחכה ל-34 לראות את הטגנרים מעודדים. בק"מ ה-30 מחליט שאני לא נכנס לתחנות השתיה מחשש שלא אצליח להמשיך לרוץ מחדש.

אחרי ה-35 מרגיש את הקושי מגיע ואני יודע שזה הזמן של הלב לתת את הנשמה. הזמן עובר אני מצליח להחזיק על 4:30, מחמיץ את הסימון של ה-36 וה-37 וגם את צפצופי השעון איני שומע ואז אני אומר לעצמי "יאללה עכשיו ה-39, הגורילה הולכת להתעייף לפניך"…ואז רואה את הסימן של ה-38 וזה מפרק אותי, הקילומטר הבא הוא על 4:45 ואני מחליט לעצור בתחנת השתיה כדי לחזור לעצמי וממש מקווה שאצליח לחזור לרוץ אחריה. לוקח 2 לגימות מרטיב את הפנים, מרים את הרגלים ו…חוזר לרוץ. חופר בחזרה מתחת ל-4:30 ויודע שהגורילה הפסידה.

ואז אני מבין….כל מרתון שהיה לי התפתח אחרת לחלוטין. בכל אחד המשברים, הקשיים והכיף היו במקומות שונים. לכן צריך להקשיב לעצות של כולם, לנסות להבין למה, אבל לדעת שאת ההחלטות במרוץ רק אתה צריך לקבל ואם לא תקבל אותן המרוץ יקבל אותן בשבילך. וגם… התשובה תתברר רק בדיעבד על קו הסיום (אבל היא תהיה שלך) והיא נכונה רק עבורך ורק עכשיו, לא לפעם הבאה. הפעם זה עבד, איזה כיף !

omer3