מרתון ברלין 2014 – המרתון שלא היה [אוהד קלס]
טוב, יותר נכון שכמעט ולא היה.
עד הרגע האחרון לא היה ברור אם אני אעשה אותו. זה הסיפור של המרתון הראשון שלי אחרי כמעט שנה וחצי של אמונים לקראתו.
לפני כשנה וחצי הצטרפתי לקבוצת הריצה של "רצים עם הרוח" גן יבנה (לינק). ללא כל עבר ספורטיבי (חוץ מחדר כושר פה ושם) יצאתי למסע חדש, ו… כשאומרים "זר לא יבין זאת" מתכוונים למה שאני עומד לכתוב עכשיו: ו… זה שינה את חיי.
ריצה נחשבת אצל כל אחד שלא רץ כדבר הכי משעמם, מעייף ולא הגיוני שקיים. כל מי שתנסה לשכנע אותו לרוץ יגיד משהו כמו: "אני לא רץ אפילו קילומטר". לך תסביר לאנשים שכדי לרוץ ק"מ צריך לרוץ קודם 10 מטר. אני למשל לא רצתי 10 מטר מאז הצבא. אבל ביום שהצטרפתי לקבוצת ריצה, גיליתי שעם אימונים חוזרים (עם מאמן מעולה, יובל שרביט, ועם קבוצה תומכת וכיפית) הכושר עולה בלי ששמים לב. ה-2 ק"מ הופכים ל-5, ה-5 ל-7, ה-7 ל-10… ובדיוק בשלב הזה לפני שעשיתי 10 ק"מ, תוך כדי צפייה בתוכנית "המרתון" (לינק), החלטתי שעד סוף גיל 42 אני ארוץ 42 ק"מ. רעיון מקסים ומטומטם, לא? הרי בשנה אחת יכולים לקרות כל כך הרבה דברים: מלחמות, פציעות, החיים ש"מפריעים" לאימונים… ובאמת כל זה קרה. על זה בהמשך.
ההתחייבות הזאת הובילה להמון שינויים. שינוי חיצוני (ירדתי סה"כ 15 ק"ג!), שינוי בהרגלי אכילה (בעזרת הדיאטנית מיכל הרשקוביץ, לינק), שינויים פסיכולוגיים… כן, התחרפנתי. אתה לא רץ אמיתי אם לא באמת איבדת את זה. אין דרך אחרת להגדיר את זה. החיים סובבים סביב זה, אתה עובר במקומות ומחשב מרחק עד אליהם. אתה קונה ציוד באלפי שקלים לספורט שלא דורש שום דבר. אתה אוכל פחות כדי שתרוץ מהר יותר. אתה קם ב-5 בבוקר כדי לפגוש עוד חולי נפש כדי לרוץ בגשם.
אם יש לך מזל, אז אתה מוקף באנשים כאלה. ולי היה הרבה מזל. אחותי תהל, אלופה והשראה שלי, בעלה יורם, איירון מן כמה פעמים, המאמן שלי יובל שרביט, וכמובן אשתי מיכל, שבלעדיה לא הייתי זז מטר (תרתי משמע).
מה שכיף בספורט הזה שאתה עושה שיאים כל הזמן. שיאים אישיים. ופתאום המטרות הקטנות האלה מכניסות אותך לפוקוס. וכשאתה מצליח – אתה מאושר. כשאתה לא רץ אתה עצבני וכולם סובלים. המסקנות ברורות. לרוץ או למות.
זה נכון, יש משהו מאוד אנוכי בכל ההתעסקות הזאת. אבל בנימה פילוסופית אני אגיד שצריך לעשות משהו מאוד אנוכי (כמו מרתון) מפעם לפעם, כדי לחזק את עצמך, ואז תוכל להיות בעל יותר טוב, אבא יותר טוב, בן אדם יותר טוב.
וככה התקדמתי, כל הזמן, מ-10, ל-15 ולחצי מרתון. לפני שלושה חודשים עשיתי ריצת חצי מרתון, וכרגיל הגזמתי. עשיתי שיא אישי של שעה וחמישים. בקטע האחרון הרגשתי כאב חד ברגל שמאל. התעלמתי וחגגתי את הרגע.
למחרת ניסיתי לרוץ עם חבר. אחרי 3 ק"מ הרגשתי כאב משמאל לברך השמאלית. שוב התעלמתי ורצתי 10 ק"מ אבל אז נעצרתי ללא יכולת להמשיך. חשבתי שאני צריך לנוח קצת. בדיוק היה טיול לחו"ל וחשבתי להתאמן שם מעט. כמה שטעיתי. לא הצלחתי לרוץ יותר מ-3 ק"מ. כשחזרתי לארץ אחרי שבועיים גיליתי שהצרות שלי קטנות. מבצע "צוק איתן" החל והיישוב הקטן שלי הופגז כל יום, בכל כמה שעות. הפציעה שלי (שכבר זוהתה כ-ITB (לינק)) מנעה ממני להתאמן. הנסיונות שלי לנוח ולרוץ מפעם לפעם (בין מרחבים מוגנים) לא צלחו. הדכאון רק העמיק (בנוסף לעצב מהחדשות השחורות). נותרו חודשיים ואני לא יכול לזוז. ויתרתי. תכננתי טיול (דיכאוני) לברלין במקום.
כאן הרגע לעצור ולדבר על ההיבט הפסיכולוגי של הריצה (או כל ספורט אחר). אתה יכול להיות הרץ הטוב ביותר, או הרץ הפצוע ביותר (מה שהייתי אני). אם אתה לא רוצה את זה מספיק – זה פשוט לא יהיה. וכאן החשיבות של האנשים החיוביים בחיים שלכם. תמצאו אותם. הם אלה שיעודדו ולא ידברו רק על הצד ההגיוני, כמו: "אתה עוד לא מוכן", "אתה מזיק לעצמך", "יש עוד מרתונים". אגב גם הם צודקים. אין ויכוח. הכל גם נאמר בדאגה ולא לרעתי. אני באמת הגעתי למרתון במצב הכי גרוע שלי, אחרי פציעה, ללא אימון מלא, חסר ביטחון. אבל ה"נפילה" לפני המרתון רק גרמה לי לרצות לעשות אותו יותר!
מיכל אשתי היתה הראשונה שלא האמינה שאני מוותר (ושלחה אותי לרופא ספורט). יורם גיסי אמר בפשטות: "קח אדקס ורוץ". תהל אחותי גם דחפה אותי. חברים בקבוצה עודדו. החלטתי לא לוותר. התחלתי לשמור על הכושר עד שהברך תחלים. "רצתי" 4 פעמים בשבוע על מכשיר כושר אליפטיקל (עד 3 שעות!), ולפעמים רצתי בבריכה (כן זה דבילי כמו שזה נשמע).
וכך הגענו לחודש לפני התחרות, כשאני לא רץ כבר חודשיים, ואין לי מושג אם אני אצליח לרוץ אפילו 5 ק"מ.
למחרת הצטרפתי שוב לקבוצה. רצתי 6 ק"מ. היה תענוג. סוף סוף ריצה אמיתית ללא כאבים. בהמשך השבוע רצתי 10, ואז 18, ושבוע אחרי, ממש לפי תאריך התוכנית המקורית, החלטתי לעשות ריצה מסכמת. לא של 36 ק"מ שרציתי, אלא של 30 ק"מ, בלי כאבים, ועם חיוך גדול. זה לא אופטימלי, אבל מספק. נשארו 3 שבועות לירידה בעומסים. בין לבין שילבתי גם רפואה משלימה וסינית (דיקור לרגליים שעזר מאוד). למזלי בגן יבנה יש את יהל אור המדהימה (לינק).
כשהגעתי לברלין הייתי בהתלהבות גדולה. כשפגשתי חברים במטוס שסיפרו על התוכניות אימון שלהם שוב איבדתי ביטחון. הרגשתי שלקחתי משהו שגדול עלי. מיכל היתה שם להחזיר אותי לקרקע (כבר אמרתי "להקיף עצמכם באנשים חיוביים", כן? אז הכי טוב להתחתן עם אחד כזה…).
בגלל שהגעתי למירוץ בלי ידיעה מה היכולת שלי (הרי עשיתי רק 30 ק"מ פעם אחת), התחלתי סולידי. רצתי בקצב נמוך יחסית (6:20 דקות לק"מ), אכלתי ג'ל כל 7 ק"מ, שתיתי 2 כוסות מים כל 5 ק"מ. מקשיב לספר אודיו (מומלץ, לינק) ובעיקר נהניתי מהאוירה של המירוץ. את מיכל פגשתי באמצע הדרך בשביל האנרגיות:
מכאן החלטתי פשוט לרוץ. בלי קצב מיוחד, בלי להביט בשעון. האוירה היתה מדהימה, המון הופעות חיות, המון קהל (מליון וחצי איש!)
בק"מ ה-32 אני קולט שנשארו עוד 10 ק"מ ומתחיל להאמין שזה אפשרי. מעביר למוזיקת מוטיבציה ורץ בקצב 5:30 לק"מ. קצת מוגזם בשבילי אבל החיוך לא יורד לי מהפנים.
מהק"מ ה-35 ציפיתי ל"קיר" (לינק) המפורסם. לא קיר ולא חומת ברלין. ההרגשה עדיין מצויינת למרות שהגוף התחיל להתפרק. מחליף פיקה וממשיך. ממשיך עד הסוף עם דמעות בעיניים. הרגשה שקשה לתאר.
מסלול מרתון ברלין ותוצאות: לינק.
להתראות במרתון הבא!
Related Posts
מרתון בוסטון 2018 →
כשהקיר של המרתון הוא חומה [ארנון נהיר] →
סיכום תחרות – מרתון וינה 2017 →
רצו להגיב