מניו אמסטרדם לאמסטרדם – המרתון השני [ליאור כרמון]
"הרחובות נותנים לו זמן בלי חשבונות ,
פה ושם הוא מגלגל סמטאות קטנות,
בעיניו יש "מה זה כל זה"? הוא גם קצת רעב,
אולי גם קצת הוא נהנה להרגיש כאב" (תמוז, 1975)
המוסיקה של הריצה
מניו אמסטרדם ("ניו יורק") לאמסטרדם, הכתובת למעשה כבר הייתה ביציאה ממנהטן.
מרתון שני בהדרכת צפריר גולן.
הטענה גורסת שאת הסיכום של ניו יורק קראו עם ג'לים, הפעם זה יהיה קצר. מבטיח.
לאחר שישה חודשי טריאתלון והכנה מצויינת של ניר בדולח לשתי תחרויות ספרינט מהנות יחד עם חבורה איכותית של טריאתלטים מניטרו, אני מרגיש חזק ועם כלים נוספים לקראת האתגר הבא.
לתור אחר המוסיקה של הריצה – אני יודע שיש צורך במרכיב המנטלי הזה שיוציא אותך שוב למסע הלא פשוט שנקרא מרתון.
אתה זקוק לזה בכדי לחזור רעב ולהתמודד שוב עם אתגר חדש ורף נוסף שיש להגיע אליו.
אתה צריך משהו שיחבר אותך ב-4 בבוקר למקינטה והקפה הראשון לקראת האימון שמחכה לך עוד מעט ממש מעבר לפינה. וזה לא קל. אף פעם זה לא היה קל.
ללא המוסיקה הפנימית אני יודע שזה חסר סיכוי וכשהיא איתך אתה לא זקוק לשום דבר – זוג נעליים וצא לרוץ.
אז מהי המוסיקה שלך?
לרוץ 32 באיטליה כי אתה הרי יודע שאתה באמצע חופשה
לרוץ עד למרכז פרס לשלום עם ההרקולס שממריא משדה דוב ולהבין שבחוץ זאת בעצם מלחמה
לרוץ 3X3000 לבד בצפוני בעשר בלילה זאת כבר באמת שריטה…
על חברות
אני מבקש לרגע להסיט את המבט מהמרתוניסטית הדנית בתמונה למטה, כן זו באדום שנמצאת שתי שורות מאחורינו 
האיצטדיון האולימפי, פתיחה, מרתון אמסטרדם. אני רץ עם דני, חבר ילדות, אנחנו מכירים המון זמן.
ההיכרות עם דני החלה בשנת 1987 ממש כש- U2 הוציאו את "The Joshua Tree".
אחד הסניגלים הטובים ביותר שלהם באלבום הזה נקרא "Running to stand still", השיר מספר את סיפורם של זוג מכורים בדאבלין, אם נחשוב על זה לרגע כספורטאי סיבולת מהצד החיובי של העניין, אנחנו כבר שם.
השיר מדבר על הישרדות עם קריצה לכל אחד מאיתנו ואמירה על החיים מסביב שדורשים מאיתנו לא מעט.
"Running to Stand Still is for anyone who feels trapped in an impossible circumstance by overwhelming responsibility"
אנחנו על תוכנית 20 שבועות של צפריר. דני קורא לניטרו "אריסטוקרטיה" ואני חושב שהוא קולע בול.
ישבנו יחד אי שם ביוני וחשבנו על כל האספקטים שנידרש אליהם: תזונה, תיאום ריצות יחד, קצבים, והיערכות לתחרות בחו"ל עם כל מה שנדרש בעניין.
אחד הדברים המופלאים בהכנה למרתון הוא אוסף הכלים שאנחנו מצרפים אלינו לחיים שאחרי הריצה.
את הארוכות אנו עורכים לסירוגין באזור בנימינה או בתל אביב. אנו מקפידים לתת למהירות להתפתח לה לאיטה תוך שימור דופק נמוך לאורך כל הריצה, לרוב הממוצעים שלי נסגרים על 135 – 140.
מצאתי לנכון לציין כי אימוני האינטרוולים בימי שני ובשלב מאוחר יותר גם ריצות הטמפו נהפכו לסבילים יותר והתחושה הכללית הרגישה כי מגיעים עם כוח לריצות הללו.
יום המרוץ
"כל גל שנשבר על החוף
מרמז לזה שאחריו שזה לא הסוף
וכל מהמר יודע שלהפסיד
היא למעשה הסיבה שאתה נמצא שם תמיד
בקיץ הייתי חסר פחד
עכשיו אני מדבר עם משיבון
החורף לא ישאיר לבד עלה שעף ברוח…"
(U2 – Every Breaking Wave)
האווירה ביום התחרות צבעונית – בעיני היא פשוט מתבקשת. אנחנו סובלים במשך כל כך הרבה שבועות ופתאום מגיעים ליום חג, נדמה שבעצם כולם חיכו ליום הזה, תצוגת תכלית.
16,000 מרתוניסטים, 51 מדינות לקראת המרתון ה-39 של אמסטרדם. את ניטרו מייצגים מעל תריסר ספורטאים במקצים השונים, איציק ויורם המנוסים איתנו יחד למקצה המרתון.
מזג האוויר פשוט מושלם, הבוקר קריר מעט אך ברגע שהשמש שולחת את קרניה הראשונות אנחנו כבר בהכנות אחרונות לקראת יריית הפתיחה.
יוצאים לחימום עם 2 הגברות על הכביש הראשי, לגימות מים אחרונות, מתרוקנים והופ נכנסים אל תוך שרוול דחוס של רצים שנבלע אט אט אל תוך האצטדיון.
אני משדרג את דני ל-Business ומכניס אותו יחד איתי למתחם ההזנקה של 3:00 – 3:30. יריית האקדח נשמעת ואנחנו מתקדמים לעבר השטיח של ה-Start.
יש משהו מיוחד בריצה היוצאת מהאצטדיון ובוודאי התחושה המלווה במטרים האחרונים עד קו הסיום, צפריר הזכיר את זה בסיכום חצי המרתון ואני מסכים לגמרי.
"איך אתה דני?"
"מצויין ואתה?"
בדיקת הקשר הזו בוצעה לא מעט לאורך המסלול. תזמונים לג'לים נקודות מים ועדכוני קצבים תוקשרו באופן קבוע.
המטרה לסיים את הריצה המשותפת בזמן של 3 שעות וארבעים דקות.
בשליש הראשון עד נק' ה-14 אנחנו בקצב יציב (ממוצע 4:57 דק' לק"מ) אך למעשה חורגים ב-15 שניות מהקצב שנקבע, וזה בדיעבד קצב מהיר מידי.
התפאורה נהדרת, חוצים את המבנה המפואר של Rijksmuseum דרך Vondelpark ומרגישים מצויין. כל הזמן מתקנים למטה, לא נותנים למהירות לטפס.
אני אומר לעצמי שבסופו של דבר זאת תחרות 10 ק"מ, אנחנו צריכים לשמור כוחות ולנהל את המרוץ בבקרה. אסור לטעות.
יוצאים מהאזור האורבני ומתחברים למסלול לאורך נהר האמסטל. רוח צד , נופים כפריים, הולנדים חייכנים, בכל מספר קילומטרים ישנן במות בידור וסירות שחותרות בנהר. רעם תופים מכתיב את הקצב בקילומטרים ה-16 עד ה-20.
עד פה מושלם. חצינו את נק החצי מרתון על זמן מהיר 1:45 ואני מניח שיהיו לכך השלכות בהמשך. הממוצע נשמר ואנחנו שומרים על קצב ממוצע עד ליציאה מהאמסטל ובחיבור לאיזור העירוני של אמסטרדם.
בנקודת ה-30 חלה נסיגה, אנחנו יורדים בממוצעים לאיזור ה-5:11 ו-5:23 ושפת הגוף של דני מספרת לי הכל, זה היה כנראה קצב מהיר וקבלת הפנים בקילומטר ה-32 רק מחמירה את העיניינים.
השמיים כוסו בעננים, גשם החל לרדת ובנוסף לכך הרוח יצאה לה (מאיפה לעזאזל?) מישהו דאג להזכיר לנו שעד לכאן התחרות הייתה נוחה, עכשיו מתחיל הקרב האמיתי ואנחנו פה בשביל הרגעים האלה.
אני חוזר במחשבות לניו יורק, לנקודת ה-29 היה לא פשוט, וידעתי שזה יבוא גם פה.
קיבלתי החלטה משותפת עם דני להתפצל, בראייה לאחור זה היה צעד נכון, ההתמודדות צריכה להיות עצמאית, וההישארות של רק תפריע.
אני מסתכל על השעון, חושב על הטור של נחשון שוחט (זה לא עוזב אותי) הוא קרא לזה "להוריד את הפטיש", זה הזמן, עוצם לרגע את העיניים "עוד שלוש הקפות של הדרומי" עד הסיום עכשיו זה הזמן.
הממוצע בתשעת הקילומטרים האחרונים יורד ל-4:40 דק/ק"מ וזה לא פשוט בכלל, לידי רץ ישראלי ושנינו מתחילים בתחרות סמוייה שנמשכת עד נק' ה-41 ק"מ, אחד מושך את השני, הרגליים כבר מאותתות לי להרגיע אבל אני לא רוצה להפסיק.
אני לפניו, נכנס לאיצטדיון וחוצה את קו הסיום על 3:28 ונזכר למה בעצם אני כל כך אוהב את הדבר הזה.
לדני שלום הוא עמד ביעד שהציב עכשיו צריך להתמודד עם ענני האופוריה והשמחה שלא ירפו עוד הרבה זמן.
צפ תודה!
Related Posts
מרתון בוסטון 2018 →
כשהקיר של המרתון הוא חומה [ארנון נהיר] →
סיכום תחרות – מרתון וינה 2017 →
רצו להגיב