אימון עליה [ארנון נהיר]
אני שונא עליות ! אני ממש, אבל ממש שונא עליות !
אני כל כך שונא עליות שאני פשוט מדחיק את זה ושוכח את זה כל פעם מחדש.
כך קרה, שכשצפריר שאל אותי אם אני רוצה להצטרף אליו ואל שאולי לטיפוס החרמון מיד אמרתי "כן" ואפילו לא חשבתי על העובדה שכנראה מדובר בעלייה… אולי כי זה נראה לי דבר דבילי לעשות ואני כידוע עושה דברים דביליים …
עברו יומיים ושאלתי "מה בתוכנית?". צפ ענה "מה שתתכנן…". שאלתי את שאולי והוא ענה "מה שתגיד". מחשבה דבילית ראשונה "1,000 מטר אנכי". זה יוצא בדיוק מנווה אטי"ב לקצה הרכבל (העליון !) – 14 ק"מ. למזלנו צה"ל לא אישר שנעלה למעלה… מנווה אטי"ב לתחתון זה "רק" 10 ק"מ, 650 מטר… חלופה שנייה – מחנית שמורת הבניאס… 1,300 מטר, חצי מרתון…
3 גברברים באוטו, היה ברור שרצים את המסלול הארוך.
חונים, מתארגנים ויוצאים לדרך. אפס מטר חימום. עליה מהרגע הראשון. תמונה לתיעוד ויאללה.
כאן להכניס סליידר Hermon1
שאולי יוצא לאימון הפוגות, אני יוצא לחצי מרתון וצפריר יוצא לאולטרא… אחרי כמה מאות מטרים כבר כל אחד לעצמו.
עוברים כשני ק"מ ואני נזכר למה אני לא אוהב עליות… אבל (!!!) האתגר, הנוף וכנראה גם קצת הכבוד העצמי – מחזיקים אותי. הקצב יפה (בדיעבד יפה מידי…). חמישה ק"מ ראשונים בקצב ממוצע של 6:18 (כולל קצת צילומים) וגם עלינו 300 מטר. אני מחליט ללכת 2 דקות, לשתות כמו שצריך ומגדיר לעצמי שכל חצי שעה אלך 2-3 דקות.
קיבלנו מזג אוויר במתנה, נוף נפלא. רק חבל שלא עשו שוליים רחבים יותר, כל מכונית שעוברת – הדופק עולה…. שאולי מסיים אינטרוול ראשון בכניסה לקלעת נמרוד. כמה דקות אחרי זה אני מגיע ומיד אחרי צפריר. צפ לא צריך מנוחה, מצא את קצב האולטרא שלו וממשיכים. בק"מ ה-6 מול עין קיניא הכביש לרגע מפסיק לטפס (איזה כיף !!!) וממשיך שוב. ק"מ 9 וקצת עוצרים בכניסה לנווה אטי"ב. שאולי מתעורר משנת הבוקר 
. הקצב דומה ויש כבר כ-600 מטר טיפוס מאחורינו. הנהגים החולפים אותנו לא ממש מבינים מי המשוגעים האלה ולמה הם עושים את זה. הגוף התרגל לשיפוע ולקצב ואני חושב שאני אפילו נהנה מזה.
ביציאה מנווה אטי"ב יש ירידה ! 11 מטרים שלמים בק"מ ה-11. מצד אחד – שמחה על שחרור הרגליים ומנגד – עוד 11 מטרים לטפס. הייתי מעדיף לשמור על אותו הגובה :-). כמה סוסים על הגבעה מציעים עזרה, אבל אני מסרב.
בק"מ ה-13 נכנסים למג'דל שאמס. מכאן זה כבר לא אותו הדבר. העלייה בכניסה היא בזווית זווית. ואני מתחיל להיגמר. פתאום ההגדרה של 2-3 דקות הליכה כל חצי שעה לא ממש רלוונטית. אולי 2-3 דקות ריצה ? (עוד לא…). ק"מ 13-15 שיפוע ממוצע של 8%. אני שורד אותו בקצב של כ-7:15 לק"מ. חלק הליכה וחלק ריצה. אני מגיע להבנה שהגיר שלי דפוק (או שהבעיה במנוע). אני לא מצליח לרוץ בקצבים בין 6:20 ל-7:20. או מהר יותר או לאט יותר. מוזר.
מכאן ועד הסוף אני רואה את שאולי רק כשהוא עוצר ואת צפריר כ-200 מטר לפני. רץ והולך, הולך ורץ. פוגש 2 פרות שמסתכלות עלי ושומע אחת אומרת לשניה "תגידי, הוא דפוק ?". חכי, חכי אני חושב לעצמי, ניפגש בארוחת הצהריים…
בקופות האתר אין תור למרות שהכניסה בחינם… האזור מעט שטוח יותר דבר המאפשר לי לרוץ. משם קצת פחות מ- 3 ק"מ לסיום המסלול. אני מנסה לשמור על קצב סביר אבל לרגליים הספיק. כק"מ לסיום – דקירה קלה בשריר התאומים. מחכה ששיפוע העליה יקטן ומנסה שוב, הדקירה חוזרת… מוריד קצב ומגיע לסיום שם מחכים לי שאולי וצפריר. תמונה עם איש השלג המפורסם והאתגר הזה מאחורינו.
סיכום שלי:
1. חוויה נהדרת ! רצתי "לבד" עם צפריר ושאולי. משפט לא נכון תחבירית אבל מאוד נכון במציאות. כל אחד התמודד עם האתגר הזה בדרכו, בקצב שלו וקיבל ממנו תמורה.
2. אני עדיין שונא עליות. אבל התחושה של סיום עליה משמעותית שווה את כל הסבל שבטיפוס שלא לדבר על הנוף…
3. לפעמים כדאי לעשות משהו קיצוני (לא מידי) כדי שבמקרה של אתגר דומה בעתיד הגוף ידע מה צפוי לו והראש יידע שזה אפשרי!
4. אני עדיין שונא עליות – כדי להשתפר במשהו צריך להתאמן בו.
נ.ב. – אני גם שונא אינטרוולים
R
Related Posts
מרתון בוסטון 2018 →
שנת שמיטה – סיכום [ארנון נהיר] →
שלושת הימים – סיכום [ארנון נהיר] →
נראה שהתמודדת איתן לא רע, עם העליות… סחתיין על האתגר. פתאום עליות ששרדנו כמו שוני/ באח גולני נראות כמו פיקניק לרגליים…
ו.. גם אני שונאת עליות!
רייץ'