כוחו של מספר [ארנון נהיר]
לפעמים זה מצליח…
כמעט 40 שבועות עברו מאז אותו יום.
אותו יום ברוטרדם.
אותו יום בו התקשר צפריר (המאמן) לשירי אישתי.
אותו היום שיזכר אצל רבים כיום בו נולד המשפט שאמרה לו שירי – "אין דרך קלה לבשר זאת…".
אותו היום בו הייתי אמור להצטרף לחבורה מכובדת אשר סיימה מרתון בפחות מ-3 שעות.
אותו היום בו זה כמעט קרה, אבל לא קרה, ואולי לא אמור היה לקרות.
40 שבועות אחרי, חזק יותר (בראש), בשל יותר, רגוע יותר, במגרש הביתי – זה קרה.
ה-SUB3 הזה…
אתה רץ להנאתך.
יש כאלו שזה עולם חדש עבורם. אצלי זה תמיד היה שם, עוד בשנת 1987 (לפני הגיוס) רצתי עם חבר 21 ק"מ מכפר ויתקין לכפר הס, שלושה שבועות לפני חצי מרתון ת"א, רק כדי לוודא שאנחנו יכולים לרוץ חצי מרתון. תמיד זו היתה פינה שקטה כזו של רוגע. לא רצתי באופן סדיר אבל כשרצתי – זה היה נפלא. השקט הזה, לרוב בטבע סידר לי את המחשבות.
ואז הייתי חייב (הכריחו אותי) לרוץ 12 ק"מ.
זה קרה ב-2005, במסגרת קורס. סיימתי 12 ק"מ בשעה. הייתי מאושר ! החברים מסביב לא היו מאושרים כי הגיע איזה טמבל שרץ כמוהם בלי להתאמן שנים. האמת שלא רצתי כמוהם, פשוט ידעתי לשרוד 12 ק"מ בדופק מירבי.
ואז הגיעה מתי.
תחילת 2008 לא היתה התקופה הורודה בחיי. כל מיני דברים קרו הפוך ממה שתכננתי. במקרה (או לא) היתה שם מתי. דיברנו שעות, היא למדה להכיר אותי ובין יתר הדברים שאלה אותי על חלומות שיש לי. חלום המרתון שחנה שם כבר 20 שנה יצא. ומתי אמרה – לך על זה ! שירי שלי חיברה אותי לרצי מנשה והתחלתי להתאמן כמו שצריך. אלישע אמר לי שהשאלה אינה אם אתה עושה מרתון אלא האם אתה נהיה מרתוניסט.
באפריל 2009 סיימתי את מרתון תל אביב, עם חיוך על הפנים, בקצת פחות מ-3:30 ובנגטיב ספליט. הסמס השני היה למתי וכלל מילה אחת בלבד – "תודה".
הכי טוב שאפשר.
אתה מסתכל על האנשים האלה שרצים מהר ומקנא. אתה מציב לעצמך יעדים לגלגול הבא בו תיוולד איילה – לרוץ 10 ק"מ בפחות מ-40 דקות ולרוץ מרתון בפחות מ-3 שעות. אתה יודע שזה לעולם לא יקרה אבל למה לא לפנטז, הרי אתה גם ממלא לוטו.
להיחנק עם זה.
ואז אתה משתפר קצת ב-10 ק"מ, וקצת יותר בחצי המרתון ואת המרתון השני אתה רץ כבר ב-10 דקות פחות מהראשון. ואתה מבין שהדרך הנכונה היא ביסים קטנים. הבעיה שהביסים נהיים קטנים מפעם לפעם והרעב שלך גדל…
מכירים את המצב הזה שנשארת חתיכה אחת בצלחת ? לא משנה אם זו עוגה או הביס האחרון של ההמבורגר ואתם מתלבטים אם לנסות לבלוע הכל בביס אחד או לחלק לשניים. אז במרתון זה אותו הדבר.
טבריה 2012 – 7 דקות הפרידו בין השיא שלי לבין החלום. הלכתי על ביס גדול שידעתי שאני לא מסוגל אליו ונחנקתי. זה היה קיר. גדול כזה, מפחיד וכואב. שמעתי עליו סיפורים אבל הפעם הוא היה שלי. אחריו הרגשתי מרתוניסט אמיתי ! אומרים שמומחה הוא אחד שעשה את כל הטעויות האפשרויות בתחום מסויים. אז אחרי הביקור בקיר הרגשתי מומחה. התאהבתי במרחק הזה, באתגר הזה – להביא את הגוף לסוף המסלול בזמן הקצר ביותר בלי שארית אנרגיה.
אין דרך קלה לבשר זאת.
2013 – ההכנה היתה מושלמת. האווירה מחשמלת, מזג האוויר טוב. רוטרדם – אחד המרתונים המהירים בעולם. מהיר מידי בדיעבד. אחריו למדתי מחברי עומר שכל אחד יכול לרוץ 32 ק"מ מהר. אדלג על הפרק הזה (תקראו כאן אם תרצו) אבל התמונה של השעון המראה 3:00:00 כשנשארו לך קצת יותר מ-100 מטר לקו הסיום תלווה אותי לנצח. ואתה חוצה את קו הסיום ורוצה לבכות אבל אין לך אוויר. וניגשת אלייך חובשת ושואלת אם אתה צריך עזרה. ואתה מסתכל הצידה ורואה את יקירתך עם הסלולרי ביד בו ממתין המאמן מהארץ ומסמן לה שאתה לא רוצה לדבר. והיא מוציאה את המשפט שלא ישכח בקבוצה "אין דרך קלה לבשר זאת…".
על מרתון, תזונה ומה שביניהם.
קבוצת הריצה בה אני חבר (Nitro) מחולקת לבזוקות (הטריאתלטים) ודוקים (הרצים, או כפי שאני נוהג לומר – החד-אתלטים). עקרונות האימון שלנו, הדוקים, בנויים מ-3 מרכיבים: (תת) תזונה, (תת) תזונה ו(תת) תזונה. כשאנחנו לא "לא אוכלים" אנחנו גם רצים…
וברצינות. לא קל לרוץ מרתון, זה יותר קל כשאתה קל…
מעולם לא הקפדתי על מה שאני אוכל, בעצם כן הקפדתי – שיהיה לי טעים. וכל הדברים שטעימים לי הם לא בדיוק מה שהתזונאית והמאמן המליצו. אתה נתקל בסיטואציות הזויות של 4 גברים בגילאי 40+, שכולם בצד הנכון של התפלגות המשקל לגילם ורופא המשפחה היה שמח שכולם היו כמוהם, יושבים בבית קפה בטייץ, אוכלים "מזון בריאות" ומשוחחים על האוכל. המון מבטים מוזרים מהשולחנות ליד…
אתה לומד על מושג חדש – "משקל מטרה", ומתחיל לקבל תגובות מהסביבה. בהתחלה זה מבחורות שמטבען יש להן טביעת עין ושואלות אותך "רזית?", ואתה עונה בחיוך שכן. בשלב הבא אמא שלך אומרת שאתה מגזים, בשלב אחריו אישתך טוענת שיש לך הפרעת אכילה (נכון, הוא מפריע לי לאכול…), ואז מגיע החבר ששואל האם אתה בריא?. ואתה יודע שגברים לא נוטים לעסוק בזה ואם הוא שואל אז כנראה שהמצב קשה…
ופתאום – שבוע לפני המרתון אתה מסתכל במראה ושואל את עצמך "מי זה לובש את העור שלי?" ונזכר בסרט גברים בשחור ובסצנה על – Brand new Edgar suit וגם אתה מבין שהגזמת. ולמחרת כשהמוכרת בחנות טוענת שאתה צריך מכנס במידה קטנה יותר אתה עונה לה "שבוע הבא אני מעלה 2 קילו".
ועדיין – אתה ממשיך להקפיד כי אם לא אכלת קרואסון שוקולד 4 חודשים אז עוד 4 ימים תסתדר.
לחץ הופך פחם ליהלומים ?
אני מכור למספרים, גרפים וניתוחים. אני אוהב לקחת אותם ולראות מה אפשר להוציא מהם.
כחודש לפני המרתון לקחתי את תוצאות הריצה שלי ב-6 השנים האחרונות והעליתי אותן על גרף. פתאום ראיתי שבשנת 2013 השתתפתי ב-8 מרוצים. ב-7 מהם שברתי את השיא האישי שלי ובזה שלא לא תכננתי… פתאום נלחצתי. הרי אי אפשר להמשיך לנצח את הסטטיסטיקה, מתישהו זה חייב להיגמר. האם זה יגמר בטבריה ?
וחברים נושרים… התחלנו להתאמן ב"קבוצת עבודה" למרתון הזה. אינטרוולים וטמפו ביחד. היה נפלא. ואז אחד נפצע, ועוד אחד ועוד אחד. וכל מה שאתה רוצה זה להגיע בריא לקו הזינוק !
ואתה בסך הכל רוצה לשפר את השיא בקצת יותר מחצי דקה… לחץ !
סיפור הריצה.
עם כל הלב ובלי מד דופק.
שנים שאני רץ עם מד דופק. שלושה שבועות לפני המרתון הבנתי שהוא מיותר. אני הולך לרוץ עם הפייסר של שלוש שעות והדופק לא משנה. אם הוא יהיה גבוה – לא אאט, אם הוא יהיה נמוך – לא אאיץ. התכתבתי עם הפייסרים (דוד ומושיקו) והבנתי את תוכנית הריצה, היא התאימה לי.
נפגשים בחימום, מקשקשים ומתייצבים מספר מטרים מאחורי קו הזינוק. איחור אופייני (ועוד 3 דקות) ויוצאים לדרך. קצת סלאלום בהתחלה והדבוקה מתייצבת. 4:25 ק"מ ראשון, 4:20 בשני ו-4:14 בשלישי. ה-4:14 נדבק לזכוכית של הגארמין וכמעט שלא זז משם. דבוקה של SUB3 היא מיוחדת. פייסרים מנוסים ומהירים ורצים עם שאיפות גדולות.
סוגרים עשיריה על 42:37 (4:16 לק"מ), עשיריה שניה על 42:19 (4:14 לק"מ), עשיריה שלישית על 42:05 (4:12 לק"מ). כאן ציפתה לי הפתעה. זה המקום במרתון בו אני רגיל להרגיש את הרגליים ולהבין שהמלחמה עומדת להתחיל ולפעמים להבין שהקרב אבוד. הפעם – חיוך על הפנים וסבבה ברגליים. פונים מערבה והפייסרים מורידים קצב כדי לא לסיים מוקדם מידי. ג'ו פורץ קדימה ואני מתאפק. בק"מ ה-34 אני כבר מבין שזהו, המרתון הזה אני מצליח.
מתחיל להגביר קצב ולהרוויח עוד שניות. ועדיין, לא משתולל. הפחד שיתפס איזה שריר משאיר אותי בקצבים "שפויים". בק"מ ה-40 אני מסתכל על השעון ויודע שכלום כבר לא יעצור אותי. מוצא גב מוכר לפני ומחליט שאסיים לפניו, עוקף אותו כמה מאות מטרים לסיום והוא עוקף בחזרה. אני לא מוותר, עוקף שוב ופונה לכיוון קו הסיום. שומע צעקה "המשפחה שלך מיד בצד שמאל" ומזהה את 3 הבנות שלי. מאיה מצטרפת לריצה עד שנקטפת על ידי אחד הסדרנים.
קו הסיום.
כשנרשמתי למרתון הזמנתי את המספר 259 מתוך כוונה שאוסיף נקודותיים בין ה-2 ל-5 ואקבל 2:59. אני חוצה את קו הסיום כשהשעון מראה מספר קצת קטן ממספר החזה שלי… וחיוך ענק בליבי.
ומה הלאה ?
המרדף אחרי השעון יוצא למנוחה קצרה.
ועכשיו – למשהו שונה לגמרי.
Related Posts
מרתון בוסטון 2018 →
שנת שמיטה – סיכום [ארנון נהיר] →
שלושת הימים – סיכום [ארנון נהיר] →
נהנתי מאוד לקרוא. היה כיף לראות אותך מאושר במכלאה
שאחרי שער הסיום של המרתון.
אחד היתרונות בלרוץ בקבוצה הוא שיש רצים עם המון ניסיון כמו
ארנון שאפשר ללמוד מהם לא מעט, וההומור זה בכלל אחלה בונוס.
ושאלה קטנה לסיום, מה זה בדיוק ״ביס קטן״? יש לזה הגדרה מתמטית? (-;
איתמר, תודה.
"ביסים קטנים" נמדדים בשתי דרכים (הגדרה שלי, לא מכיר משהו אחר):
1. שיפור מפעם לפעם (משנה לשנה) שמספק את הספורטאי.
2. הבדל מהירויות כזה שהוא לא שונה משמעותית והראש מכיר שזה אפשרי.
בד"כ זה גם מביא לאימונים בעצימות נכונה ולמעט פציעות…
וזה גם מאפשר להמשיך להשתפר לאורך זמן
נהנתי להתאמן איתך, נהנתי לקרוא את הסיכום שלך. ללא ספק צריך לרוץ איתך בשביל להבין עד כמה אתה אוהב לרוץ וכמה אהבה אתה מעניק לאנשים שרצים איתך, ללא ספק עמדת במטרה ואני בטוח וסמוך שתצליח לעמוד ביעדים הבאים שתבחר, כי ריצה עושים באהבה או שלא עושים בכלל.
ארנון,
הסיפור שלך השראה לכל החברים בניטרו ובכלל לרצים שמסמנים להם את ה"מטרה".
בעקביות ובשיטתיות (איך קראת לזה "ביס אחרי ביס?") הרווחת את זה ביושר.
אם יש מודל לעקוב אחריו אני מניח שזה כרגע אתה.
כל הכבודֱ!
ליאור
ארנון,
חתיכת דרך ומסע משותף עברנו ביחד מאז שהתקשרת אליי לפניי קצת פחות משנה וחצי.
איכשהו זה נראה ששנה וחצי זה לא כ"כ הרבה זמן אבל שמתרגמים את זה לקילומטרים על קילומטרים של ריצה שגמעת או לאימוני איכות זה יוצא לא מעט. אבל התקופה הזו לא הסתכמה רק באימונים אלא גם בהמון שעות שיחה, מחשבות, תיכנונים, קפה ומלא מלא צחוקים שאינם לציטוט…
אתה משלב בצורה נהדרת רצינות והומור. מצד אחד רדיפה בלתי פוסקת אחרי נתונים, מדדים ומספרים ומצד שני בדקת ובחנת אותי לא מעט עם כל מיני שטויות הזויות שלא מיהרתי להתרגש מהן:-)
אין ספק שרוטרדם הייתה אבן דרך ששנינו לא נשכח אבל אני משתדל לראות את חצי הכוס המלאה שבה "קיבלתי" אותך לעוד תקופת הכנה בלתי נשכחת של מרתון שבסופו של דבר הביאה אותך לעשות מרתון מושלם בטבריה.
אנחנו צוות טוב ביחד והחיבור הזה עשה טוב לכולם.
ימים יגידו לאן תלך ומה בדיוק תעשה בכל המישורים אבל לי חשוב להגיד תודה ושאני אוהב אותך.
צפריר
פשוט השראה !
אמנם הצטרפתי די מאוחר לקבוצה (כחודשיים לפני טבריה) אך,במהלך האימונים וגם אם לא שמת לב – כל עיצה, כל הדרכה לשידרוג האימון וכל תובנה ממך על הדרך והמטרה נבלעה אצלי ונחקקה.
אני לא יודע אם תיזכור אבל הספקתי לספר לך בחטף תוך כדי החימום בטבריה שבערב לפני המרתון, כשלא כ"כ הצלחתי להרדם, קראתי את סיפור "רוטרדם" שלך, מה שגרם לי להחזיק חזק אצבעות בשבילך במהלך המרתון, ולהיזכר בסיפור זה שנית בתום המרתון השנה עם חוויה השלילית שאני עברתי לצערי. רק הוכח לי שיש במי להתלות ולא לאבד תקווה כפי שחוויתי בימים האחרונים. והשראה זו היא גם מה שדחפה והביאה אותי לכתוב מיידית אחרי את הסיפור שלי (שעצותיך מוזכרות בו כמובן). אז – שוב תודה – וכבוד היה להתאמן לצידך.
אביעד
איזה כיף לקרוא !
אני זוכר שכשגיליתי לראשונה את פרויקט "י-ם לשם" נכנסתי לראשונה גם לאתר של רצי מנשה.
קראתי בשקיקה את כל הפוסטים וסיפורי הריצה.
המשכתי לעקוב אחר האתר מרחוק ובשקט.
קראתי גם את הסיפורים על המטרה שהוחמצה בכל כך קצת וההזדהות הייתה מלאה כמו שרק רתי מרתון יכולים להבין.
אני פוגש אותך בבית שאן לפני שנה ותוך כדי עקיפה אתה נראה לי יותר מהיר מקודם.
ויש מצב שזה היה ברור לי עוד לפני שזה היה ברור לך – את הסאב 3 הזה אתה תשיג.
אולי בשנה הבאה , אולי לא… אבל זה רק עניין של זמן.
ואז אני בעצמי הצטרפתי למסדר הפצועים (לא לפני שהגשמתי כמה יעדים של עצמי…) והחלטתי להתייצב על הקו בטבריה ולו רק בשביל לעודד.
ומחוגי השעון רצים להם.
רצי ה-10 מגיעים וגם ראשוני המרתון ולאט לאט השעה מרמזת על הזמן הנחשק ההולך ומתקרב.
ואי שם בפינות הקטנות של הקודקוד אני נזכר שיש לי כמה חברים שאמורים להגיע בערך עכשיו.
נחש מי בדיוק מגיע אז ?
מרגיש שיצא לי לסגור איתך מעגל שכבר הרבה זמן המתין להיסגר ולא נותר לי אלא רק לשמוח עבורך.
נתראה בצד השני של המטבע כשהברך תחלים ואני אשחרר את הגז בטבריה הבא !
מיכאל
ארנון יקר
תודה על השיתוף הכנה, הבהיר, המצחיק והשנון. בדרכך הנעימה והנדיבה, המקצועית והחברית אתה משמש מנטור לאוהבי הריצה ובעלי החלומות… כמה טוב שאתה איתנו. רוץ בהנאה ובבריאות.